הכל באשמתו.
החלל הזה שבפנים. עגול ומלא חריצים בקליפה. חום ומגעיל. המרקם שלו רך ודביק. הוא לוהט במקומות מסוימים וקפוא במקומות אחרים. הר געש ומערבולת טובענית בו זמנית. אני מנסה ללכת על פניו בזהירות, מודע לנוכחות המאיימת שלו, אבל מנסה לחיות כרגיל. זה לא עוזר.
הוא מאוד רעב, החלל. אבל כל כמה שהוא אוכל, זה לא מתמלא. אדרבא, נראה שהתאבון שלו רק גובר. לתהליך שלו יש דפוס קבוע: בהתחלה הוא שולח לי מחשבות חלולות: "אין טעם", "אין סיכוי", "אין לי כוח". "אני לא שווה כלום", "אף אחד לא אוהב אותי", "לאיש לא אכפת ממני". בהתחלה מספיק לו שאמצא משהו במקרר, או שאישן עוד שעה במיטה. אבל אז הקולות שלו מתגברים, ואני משותק. איך אפשר לחיות ככה? הוא שולח לי תמונות של גיליוטינות הנוחתות על הצוואר, של טילים המתפוצצים עליי, של דחפורים ההורסים את ביתי, של תאונות דרכים לבני משפחתי. או שהוא מנחית עליי עייפות מנטלית, חוסר כוחות להתמודד עם כל המשימות הדחופות, ואני לא מסוגל לעשות דבר.
ואז, כשאני מבולבל ובאפיסת כוחות, הוא פוער בולענים בדיוק כשאני בסביבה, ושואב אותי לתוכו. ורק בבוקר שלמחרת אני מוצא את עצמי מוטל שוב על הקליפה, הלום ומסוחרר, מלא טינופת, מנסה לשקם את חיי.

הוא מאוד כבד, החלל. בוודאי יחסית למשהו כל כך ריק. קשה לסחוב אותו. זה מאט את כל התנועה שלך. כמו אסיר עם משקולת, רק שהמשקולת יותר גדולה וכבדה ממני עצמי. הוא שם תמיד, גם שאני "בסדר" הכבדות שלו מקרינה על הכל.
וגם נורא קשה להסתיר אותו. אנשים לא אוהבים לראות חולשה. היא מפחידה אותם; אולי מעמידה בפניהם מראה. אם אחשוף בפניהם את החלל הם יגיבו "קח את עצמך בידיים", "תפסיק להיות לוזר", "אין לך שום בעיה". אז אני משתדל להסתיר, ללבוש בגדים רחבים, לעטות מסכה של עליצות. בדרך כלל אני מצליח לרמות אותם. לפעמים אפילו את עצמי.

לקח לי זמן להבדיל ביני לבינו. לזהות שהרצון הפתאומי הזה לסיגריה / לסוכריה / לסרט הוא לא ממש שלי, אלא שלו. להבין שחוסר השקט שלי בשעה האחרונה הוא לא ממני, אלא ממנו. שהמחנק בגרון, העצבנות, הייאוש – כולם תוצרים בלעדיים שלו.
וככל שלמדתי להבחין בינינו, כך הלך והתגבש רצון חדש ומהפכני: אולי אני יכול להיפרד ממנו? למה, בעצם, אני סוחב אותו?
ואז ניסיתי לדמיין את חיי בלעדיו,
ואימה גדולה נפלה עליי.
מתברר שאני זקוק לו לפחות כמו שהוא זקוק לי. מתברר שהאישיות שלי, התדמית שלי בעיניי עצמי, משורגת בו ללא תקנה. העצמי שלי הוא כמו חליפה שהולבשה על בובה מתנפחת. תרוקנו ממנה את האוויר, תסלקו את החלל – והכל קורס.
מתברר שאני מרוויח ממנו המון. כל החסרונות שלי שתורצו עד כה באמצעות החלל, יצטרכו למצוא תירוץ חדש. כל ההרגלים שלי, דפוסי ההתנהגות שלי, בנויים סביב המציאות המאוד נוכחת שלו. אפילו את הכישרונות שלי פיתחתי בתגובה אליו. מה אעשה כשהוא ילך? מה יישאר ממני בלעדיו?
ואולי, אולי אני לא אמור באמת לנסות להתנתק ממנו? אולי החלל שלי הוא רק גרסה מגודלת ומפלצתית של החלל שיש אצל כל אחד מאז הגירוש מגן עדן, וכל מה שצריך זה לנסות להחזיר אותו לפרופורציות "נורמליות"?

אז מה אפשר לעשות עם החלל? אני מצליח לראות כמה אפשרויות, ואין לי מושג במה לבחור.
אפשר לנסות למלא את החלל, שלא יהיה כל כך מרוקן. אבל במה?
אפשר לנסות להתנתק ממנו, בלי לאבד את כל הדברים הטובים באמת שצמחו לי בזכותו – הרגישות, ההזדהות עם כאב הזולת, הכישרונות. אבל איך?
אפשר לנסות לסלוח לו על כל הנזק, ולהודות לו על התפקיד שהוא מילא בחיי כל עוד נזקקתי לו. אולי זה ישחרר אותו. אבל מה הלאה?
ובטח יש אפשרויות נוספות, מעבר להשגתי. אולי אתם תציעו.
אני כל כך רוצה למצוא נוסחת קסם - חרב שתפוצץ אותו, חומר כימי שימוסס אותו, פצצה שתחריב אותו. אבל ככל שעובר הזמן אני הולך ומתרגל למחשבה שנדונתי להיסחב אתו עד סוף ימיי. האמנם כן?

בינתיים הוא כבד, כבד כל כך. ואני יודע שהוא אורב לי מעבר לפינה. מתחיל לשמוע את הבטן שלו מקרקרת...

תירשם לחיזוק היומי..ותראה את מה שכתב ר' זלמן "מה הבעיה ומה הפתרון-לא תאמינו" כאן באתר
www.guardyoureyes.org/forumheb/index.php?board=1.0

זימרי,

מלבד זה שאתה כותב מאוד יפה, מאוד לא אהבתי את הניק שבחרת לעצמך. פינחס הרבה יותר הולם את התהליך שאתה עומד לעבור איתנו כאן.

מעבר לכך, נראה שיש לך הרבה מטען בפנים האם שקלת ללכת לקבוצה? יעוץ? 

תודה. אני מקבל את המייל היומי, ולומד המון. ואני מסכים עם ר' זלמן - ההתמכרות היא ניסיון לפתרון לבעיות שלנו, וכשמכירים בכך אפשר להתחיל לחפש פתרון אחר.

MOVED, אני נמצא בטיפול מסוים שמאפשר לי לראות יותר בבהירות פנימה. לולא כן לא הייתי יודע לכתוב את מה שכתבתי.
לגבי הניק - נו, כנראה שהפרובוקציה הצליחה לי מהר משחשבתי...

טיפה באיחור, קבל ברכת ברוכים הבאים.

כולם כאן שמחים על כל חבר שמצטרף, ובפרט אם הוא כבר בדרך מסויימת של החלמה.

נשמח מאוד אם תכתוב על עצמך מעט, ובעיקר אם תפרט ותשתף אותנו בטיפול אותו אתה עובר, דבר שיכול לעזור לעוד רבים אחרים.

תרשה לי להתייחס בקצרה מאוד לדברים שלך. אתה מתאר מעולה את הבעיה, אבל מה הפתרון? טוב, יש לנו חור עמוק, אבל אין ממלאים אותו? או יותר טוב: איך דואגים שלא יהיה יותר חור עמוק?

נשמח לשמוע מה התשובות שלך, ובהמשך אולי אתייחס גם קצת מהנסיון שלי.

אני בשנות השלושים לחיי, נשוי עם ילדים. מתמודד עם הקושי מאז גיל 14. מתמודד ביתר שאת מאז משבר נפשי קשה שעברתי לפני כמה שנים.
הטיפול הוא סוג של טיפול פסיכולוגי, אבל לא ספציפי לענייני התאווה, אלא נוגע לכלל סוגיות החיים, שהתאווה היא רק ענף שלהן.
כמו שכתבתי, אני יכול לדמיין כל מיני רעיונות להתמודד עם החלל, אבל אין לי ממש תשובה. אשמח לשמוע ממך.
מצטט את עצמי:

אתה כותב נפלא ונוגע בנקודות עמוק מאוד. נשמח מאוד אם תצטרף גם לפורום לנשואים בלבד, יש שם דיונים נוספים שכדאי שתצטרף אליהם.

תראה, לא עברתי את מה שאתה עברת, אבל אין ספק שגם אצלי יש חור גדול בלב, וזה בעצם מה שגרם לכל הנפילות וההתמכרות הנוראה. לא התמכרתי סתם אלא בגלל שזה היה הפתרון שלי לבעיות אחרות שהיו ולא היה לי שום פתרון עבורן.

במקרה שלי זה היה בעיקר הרצון לשלוט בכל מצב, ביחד עם פיוז קצר מאוד שהביא לכעסים, חרדות ופחדים. בשיטת הצעדים (איך שאני מבין אותה) לא מנסים למלא את החלל במשהו אחר אלא פשוט לדאוג שלא יהיה חור. זה נעשה על ידי עבודה בשלבים, כאשר כל שלב עוסק בעוד פן אחר של החסכים הנפשיים שלי.

אחרי שהחלטתי למסור את החיים שלי לקדוש ברוך הוא, ממילא נעלמו כבר חלק מן החורים שהיו לי בנשמה, ועל החלק האחר היה לי יותר קל לעבוד. למשל הפחדים די נרגעו כי כבר אין לי מה לפחד כשאני יודע שה' שולט בהכל והוא ידאג לי למה שצריך. לעומת זאת כעסים ומריבות שהיו לי פתרתי בבקשת סליחה וכפרה למרות שלא רציתי להודות בחלקי בבלאגן, והיה לי יותר קל כיון שאני רוצה להיות קרוב לה' ולהיות נקי ואני מבין שאין לי דרך אחרת.

אשמח להצטרף לפורום לנשואים, אבל לשם כך עליי לשלוח מייל, כלומר להזדהות, ואני מתבייש מאוד מאוד (בבקשה אל תגידו לי לא להתבייש. אפילו הכתיבה ככה קשה לי)

אני מסכים שהמטען הגדול של הפחדים והכעסים מכביד מאוד ומרוקן.
אני נפעם מהאפשרות שאתה מעלה, שבכלל לא יהיה חלל. זה נשמע לי כמו פנטזיה גמורה. ואולי, כאמור לעיל, אני עדיין לא מוכן לוותר עליו...

ידידי, גש בבקשה לאתר gmail.com ופתח שם תיבת דואר בכל כתובת שעולה ברעיונך. אח"כ תכתוב בבקשה משם ותבקש קוד גישה. ישמחו לאשר לך.

אם אתה מתבייש גם בזה - אשמח לבקש עבורך את האישור.

לגבי המטען והחלל. אני מסכים שהצעד הראשון הוא ההסכמה לוותר עליו, אבל את כל זה אפשר ללמוד. אם רק רוצים באמת חיים טובים ונקיים - אלוקים נתן לנו את הדרך לכך. כדאי שתקרא קצת על תכנית 12 הצעדים (יש בפורום מדור מיוחד לכך) ותראה אם זה מדבר אליך.

החלל. ברשותך, איעזר בדברי ר' נחמן (מליקו"מ סד' וו') , שעזר לי יותר מכל להבהיר לעצמי את עומקו.
החלל יישאר. יש איזו נקודה פנימית, עמוק בלב, שמואסת בשגרה, שמרגישה צורך להתחבר, להיסחף, להשתייך, להיבלע.
אצלנו המכורים, ישנו קישור מטורף בין הבליעה של ההתמכרות לבליעה של החיים עצמם. למה אנחנו מכורים? אנו מכורים להיסחפות. לריגוש, לאובדן השליטה, לתחושת 'המעבר' שיש בה, בהנאה המינית. אחד הפרדוקסים שאני אומר לעצמי שוב ושוב הוא שלפעמים אני מרגיש את הטיפשות שלי תוך כדי הפעימות של ההנאה, ואני שואל - למה לא הרגשתי לפני כן? והתשובה פשוטה - הכפייתיות בה אני מנסה למלא את החלל היא שורש ההתמכרות.

אז מה אני אומר לך, בעקבות רבינו אני מבקש ממך שתי בקשות:
1. אין מצב, אבל אין מצב, שלא יהיה לך נקודת איכות שאתה גאה בה. לא יכול להיות שתזהה את עצמך עם הטירוף ואובדן השליטה, ותתייחס אל האישיות השגרתית שלך כאל מסכה או קליפה ריקה. באמת, חבר יקר, יש לך את זה. ואתה יודע, מה שיש לך בכלל לא תלוי בך, ה' נתן ועד שהוא ייקח ממך את זה, זה שם.
2. העבודה אינה על ניתוץ החלל, אלא על היכולת להוליד מתוכו. הניסיון לסתום מוביל להתפרצות. הניסיון לבנות משמעות עמוקה יותר לחיים מוליד חיים. החיים שלנו, כולנו, מורכבים מיצירה בתוך החלל. אל תזלזל בו. תן לו מקום, ותגלה כיצד יש ביכולתנו להצמיח דו שיח עם אלוקים ועם אנשים (נשותינו) דווקא בגללו.\
הדברים ארוכים ואנסה לסדר אותם יותר מאוחר
בוקר טוב. מקווה שתרמתי משהו ממחשבותי

"ליבי חלל בקרבי"
החלל הזה ממלא אותי , אופף אותי ,
הוא אני, חור שחור , ללא אור,
אבוד בחלל, ללא קץ ותיכלה,

כל חיי אגוצנטריות אין סופית,
למלאות את החלל, לברוח,
לשקוע בפנטזיה,לחיות בסרט,
אני ואני ואני....

ויום אחד היתה עלי יד ה',
ויעריני כאיש אשר יעור משנתו,
אולי יש תקוה, וממעמקי השאול,
יוצאת הקריאה "ליבי יחיל בקרבי"
מוטי

אמן.

נתן, דבריך מעניינים מאוד. בהחלט תרמת לי. שתי הערות:
1. אני מבין מדבריך שתחושת החסר התמידי והתשוקה הנה תחושה בריאה ביסודה, שקיימת אצל כל נברא באשר הוא. אנחנו המכורים מקלקלים אותה ומפנים אותה לעבר מטרות שגויות. אבל עוצמת התחושה הזו אצלנו מעידה אולי גם על פוטנציאל גדול יותר שלנו לדבקות וקרבת ה'. כאן אני שואל: האם תיתכן התמכרות לה' שנראית כמו התמכרות פסולה? האם אמור להיות הבדל ב"סימפטומים", ואם כן - מהו?
2. אני מתקשה להבין את דבריך -



אודה לך אם תוכל להרחיב: איך מולידים מתוך החלל?


מוטי, תודה על השיר האופטימי.

תודה. אני אנסה לתאר לך דרך זיכרון. הפעם הראשונה שבכיתי בתפילה הייתה אחרי קריסה מול עיתון, נדמה לי, בכיתה ז' או ח'. מאז הרבה דמעות עלו בי, הרבה צעקות, הרבה תחנונים. אבל מדי פעם, אני קולט את זה מזווית אחרת. מדי פעם אני מבין שהעובדה שאני מדבר אל אבא שבשמיים במילים שלי, העובדה שאני זועק מקירות נפשי לאחר התרסקות "מטומטמת", העובדה שאני רואה אותו משגיח עלי כאשר אני בדיוק נכנס לאינטרנט ופתאום היא מצלצלת בפלאפון, או שהילד בוכה, תודעת הנוכחות הזו, שממלאת אותי כשאני אומר לו 'ניצחת אותי. לא הייתי יוצא מזה בלעדיך', היא גם משהו שנולד מכל התהליך הזה. כיצד הקשר שלי לקב"ה היה בלי זה? האם זה היה אותו הדבר?
זיכרונות אלה מהווים דוגמת קצה לדרך חיים אותה אני מנסה לאמץ.
יש לנו דחף להתפשט, לגדול, להתקדם, לחוות, להרגיש. מאידך, יש לנו תחושה פנימית שאם לא - נחווה נרגיש, נגדל, אנחנו לא שווים כלום.
ההתמכרות נוצרת מכיוון שאנו מרגישים שיש דברים בחיים שלנו שמובילים לתחושה הפנימית השנייה באופן הכרחי - אם מעליבים אותי, אם יש לי זמן 'פנוי', כל אחד וה'אימים' שלו, מיד צפה אצלנו התחושה השנייה, ואנו מרגישים כמעט אובססיה לסתום אותה. איננו יכולים לשאת את זה. אלא שבכך אנו מונעים מעצמנו להתקדם, להתפשט, לחיות באופן עמוק יותר. לא להסתפק בשיגרה, לנוע קדימה, להתרגש, להתמלא מרץ, להעמיק את הקשרים שלנו עם הסובבים אותנו. נכון, זה מפחיד לפנות לאישתי ולספר לה על ההתמכרות, עדיף לשתוק ולהתבוסס בתוך עצמי, אבל העומק שזה מעניק לזוגיות שלי, הוא עומק שלא היה צומח אלמלי לא הייתי מעז להגיע לאיזור המפחיד, איזור החלל הלוחץ. זה מפחיד להגיד ש'אני מכור', להודות בחלל העמוק הפעור בנשמתי, לוותר על הגאווה, אבל השחרור הזה מאפשר לי לקבל משהו שמעולם לא הייתי יכול לעשות באופן אחר - לקבל את חיי בחזרה, לקבל תמיכה מאחרים, ויותר מכל - מאבא שבשמיים, שמעניק לי כוחות.

ו...כן, יש גם התמכרות פסולה לקב"ה. לר' נחמן יש קטע על זה בשיחות הר"ן על הפסוק 'הגבל את ההר וקידשתו' - לפעמים השאיפה להתחבר נעשית לאובססיה, היא נובעת גם כן מהניסיון לסתום את החור, לפעמים אין סבלנות לחיים שלי איך שהם, אני כבר רוצה לעבור את כל הקטע הזה של ההתמכרות ולהתחיל להיות כמו שצריך, להתחיל להתקדם, כאילו שעד עכשיו רק אני עסוק בהשלמת החורים העמוקים שפערתי בחיי, ורק כשאני אסיים לעבוד עליהם אני אתחיל לחיות. מחשבות מעין אלה מנסות לקפוץ על כל הקופה, יכול להיות שלפעמים הם טובות, אבל לפעמים הם מסוכנות דווקא. הרב קוק באורות התשובה, למשל, כותב שההתחברות לרוחניות אשר איני יכול להכיל אותה תגרום לי להזניח את חי הנפש והגוף שלי, והתנגשות בין השניים תוביל לקריסה.

אבל, זימרי, אתה יודע - לפעמים אחרי נפילה, אני שואל את עצמי בבכי, בדיוק כמוך את אותה השאלה - איך לעזאזל אני אמור להוליד משהו מתוך הבוץ הזה?
מקווה שנלמד לנווט 'בתוך הערפל' גם אחרי שעשינו תאונה.
נתן

כזה דיון עוול להשאיר בתהום הנשייה
ותודה לדוקטור
איזה כיף שירדת לשחק עימנו במגרש