זכינו אשתי ואני לתת מסר זוגי בשבת של החלמה, העלינו את הדברים על הכתב ולמען חברי הפורום הרי הם לפניכם, יהי רצון שיהא לתועלת - שימו לב, דברנו לסירוגין כשאת המסר המודגש אשתי אומרת.
- - - - - -
ביקשו מאיתנו לתת מסר זוגי, האמת שזה מחמיא, אבל באיזשהו מקום גם מלחיץ, כי נתנו כבר כמה מסרים ביחד, הסיפור שלנו די מוכר, עוד פעם ללעוס כאב, לתאר דרמות, ולספר איך היום בחסד השם אנחנו כבר לא שם, משתדלים לא לחיות ככה, מה כבר יש לחדש? זה שירות יפה, באמת, אבל אני לא רוצה למשוך אלי עוד תשומת לב, יש עוד אנשים שיכולים לדבר, ואז במחשבה שניה הבנו שיש לנו כאן הזדמנות לסגירת מעגל, זכרנו איך פחדתי מהמסר הראשון שלנו יחד (בדיוק באותה הסיטואציה לפני ארבע שנים) והבנו שזה לא החשבון שאנחנו צריכים לעשות, ביקשו מאיתנו, כי קיבלנו מתנה, וכדי שהיא תשאר איתנו אנחנו צריכים לחלוק אותה, החלטנו לנסות לעשות קצת סדר במה שמאוד בילבל אותנו בתחילת הדרך שלנו, איפה עובר הגבול בין החלק שלי לחלק שלו, ולא פחות מבלבל, איך אפשר לקיים מערכת זוגית של שותפות בלי שכל אחד יכנס לחלק של האחר.
אנחנו חיים 'בבית' בו שיש שלושה חדרים, החדר שלי, החדר שלך, החדר שלנו, אנחנו מודעים לכך שיש 'דירות גדולות' יותר, או בתים שיש בהם חדרים 'שמסודרים בצורה אחרת', לא כל בעל שלט כמוני ולא כל אישה נשלטה כמו אשתי, וכשם שפרצופיהם שונים כך ההיסטוריה הזוגית אחרת, ההתנהלות בתוך הבית שונה, אנחנו מתארים רק את הניסיון שלנו, מה שהדרך לימדה אותנו, נשתף קצת על המתנות שקיבלנו ועל המסלול האישי שלנו, אתם מוזמנים לקחת את מה שמתאים לכם, נתפלל לכח, לחלוק בשלווה ובאומץ, ובעיקר לתבונה, להבחין בין החלקים השונים.
תקציר המחלה הזוגית שלנו, בדגש שוב, על שלנו:
הייתי מעורב בכל דבר שקשור בחיי אשתי, והאמת היא שלא רק הייתי מעורב, הייתי מי שניהל אותם (כך חשבתי) אני קיבלתי את רוב ההחלטות בחייה, בלי קשר לקשר שלי אליהן, ההחלטות כללו הכל - ביגוד, עבודה, חיי חברה, וכמובן שלטתי גם חיי המשפחה. התנהגתי כך בגלל הגאווה שלי, פשוט החשבתי את עצמי לחכם ומוצלח יותר, אבל לא רק, היא איפשרה לזה להתרחש, בניסיון למצוא חן כל הזמן בעיני היא השליכה עלי את כל האחריות, בתחילה נהניתי מהתפקיד מאוד, ובהמשך, כשלא, לא היתה לי כל כך ברירה – הרי אישה כשרה עושה רצון בעלה, לא?
באתי לנישואין מלאת ציפיות (וכנראה גם עם המון כריות...) חיפשתי מישהו להישען עליו והוא ענה על הדרישות שלי, דמות חזקה וסמכותית עם ביטחון. כשהשליטה שלו בי הפכה להיות משהו מעיק וניסיתי להשתחרר ממנה לא הצלחתי, התגובה שלו הפחידה אותי, לא פחות. הוא לא יכל לקבל את האפשרות שאולי הוא טועה, כשעמדתי על שלי הוא עשה לי ברוגז, עד שנכנעתי. מהר מאוד קלטתי 'שהוא יודע הכי טוב', גם כשאין לו מושג. כל ניסיון להתנגד לרעיונות שלו נתקל בסירוב מוחלט ואלף ואחד הסברים למה הוא הצודק, והקטע הוא, שאיכשהו בסוף הוא תמיד היה צודק. השתכנעתי שאני לא מספיק. לא מספיק טובה, לא מספיק שמחה, לא מספיק חכמה, ורציתי להיות, חיכיתי שהוא יגיד לי את זה, כי כשכן קיבלתי ממנו איזה בדל מחמאה הרגשתי מליון דולר. האמת היא שכשרציתי מאוד משהו ידעתי לתמרן, בשורה התחתונה למרות שזה לא היה קל, עם הרבה תפילות לה' שיאיר לי את העיניים פיתחתי חוש ההישרדות שלימד אותי לחיות איתו.
להתמקד בחדר שלי.
הסבירו לי בתחילת הדרך שכדי לא להשתמש אני צריך לעבור שינוי, אמיתי. בכל התחומים בחיים שלי, בלי שינוי אי אפשר להיות נקי. מי שיעשה את השינוי הזה בחיים שלי הוא הכח עליון, התפקיד שלי הוא להכניס אותו לכל מקום בחיי ולהפסיק להפריע לו, 12 הצעדים הם ארגז של כלים שמאפשר לזה לקרות. אמרו לי שאחד הדברים שהכי מפריעים לאלוקים להיכנס לחיים זו השליטה, כי אם אני שולט אני לא זקוק למישהו אחר שישלוט. אז החלטתי להפסיק לשלוט, וזה היה קשה. מאוד. כי היא המשיכה לטעות, ואני רגיל לתקן את הטעויות שלה. בכל תחום, בבית מול הילדים שחוגגים עליה, או בעבודה כשלא מקדמים אותה, היה לי מאוד קשה להפסיק לומר לה מה לעשות, לא לחטט בשקיות כשחזרה מהקניות או לעקוב אחרי הקבלות מהסופר... פעם אחר פעם טעיתי, וכשהיא אמרה לי זה לא שייך אליך, זה שלי, התחרפנתי עוד יותר. ולאט לאט למדתי לשתוק, לדבר על הקשיים שלי רק עם הספונסר והחברים, הבנתי שכשאני לא מאפשר לה לטעות, אני בעצם מונע ממנה להתפתח, שיש לה את התהליך שלה, והכי נכון לשנינו שאני יעזוב אותה לנפשה.
הבנתי שאני צריכה להפסיק להישען עליו ולהיות תלויה יותר בכח העליון שלי, להירגע עם חברות במקום לכעוס עליו או על הילדים, שאני לא יכולה לשלוט בנקיון או בתגובות שלו, שכדאי לי לאפשר לו לעשות את התוכנית שלו – לאפשר לו ללכת לאיזו קבוצה שהוא רוצה, ולהביא כמה ספונסיים שבא לו הביתה, אני לא מפריעה לו עם טלפונים כשהוא בקבוצה, ולא נוגעת לו בכל מה שהוא כותב, כתיבת הצעדים (הוא סיפר לי הכל מיוזמתו) והכתיבה היומית. הייתי עסוקה בפיתוח עמוד שידרה לעצמי, לעמוד יותר על שלי. הייתי חייבת להציב לו גבולות, לדוגמא עם לחץ, אני לא יכולה שעומדים לידי עם סטופר, המציאות מוכיחה שאני טועה פי אלף כשמלחיצים אותי. למדתי לא להתייחס להצהרות המפוצצות שלו – אני בחיים לא... אף פעם לא יקרה... או, גמרנו וזהו. ראיתי שזה לא סוף העולם ושאחרי זמן הוא נרגע, לימדו אותי להישען על הכח העליון, להתפלל אליו ולעשות את המוטל עלי, כך יכולתי לעשות את השינוי בקניות, לבוא ולומר לו, זה מה שאני קונה, 'אם לא מתאים לך אתה מוזמן לעשות את הקניות בעצמך'. הייתי קיצונית, מדי פעם טעיתי והיו לנו פיצוצים, אבל היתה לי מהם תועלת, למדתי להכיר את עצמי יותר, ראיתי שהיו פעמים שהתעצבנתי ממנו וזה לא היה בגלל המחלה שלו. לא יכולתי להאשים רק אותו, ראיתי שגם לי יש חלק במהומה הזו. למדתי איך ובעיקר מתי לגשת אליו, שיש זמנים שהוא צריך להיות עם החברים שלו וזה לא אומר כלום עלי. גם לי לפעמים לא בא לדבר עם אף אחד. הבנתי שיש דברים שהם פשוט לא קשורים אלי, אם הוא בוחר להתקלח בערב שבת 2 דקות לפני השקיעה זה שלו, לא שלי.
זה הצליח לנו. יותר מעשרים חודשים לא רבנו, על כלום, ויתרנו כל הזמן, ברגע שהרגשנו שזה משהו שחשוב לבן או לבת הזוג ויתרנו, מסרנו באמת את הרצונות האישיים שלנו בזוגיות להשגחת אלוקים, והיה לנו נפלא. לא חיווינו דיעה האחד בעניינים של השניה בלי שנתבקשנו, כל אותם חודשים עברו עלינו אפילו בלי הרמת קול, ולא שלא היו סיבות 'טובות' למריבות, חווינו טראומה אמיתית במשפחה המורחבת, לאשתי כאב הרבה יותר ממני, היא היתה ממש על סף התמוטטות, בכל הרגעים הכואבים שלה רק תמכתי, לא אמרתי את הדיעה שלי. פעם בשבוע נסעתי איתה לטיפול שלה והמתנתי ברכב יותר משעה כמו נהג מונית טוב (והמונה דפק) בידיעה ברורה שזה 'שלה'. בערב ראש השנה אשתי ריגשה אותי מאוד כשאמרה לי שהשנה אני לא צריך לבקש ממנה סליחה על שום דבר, פשוט לא פגעת בי, היא אמרה. הרגשתי שה' מחייך אלינו. יום אחרי צום גדליה, הכל השתנה, בצורה חד צדדית היא קיבלה החלטה שהיתה לה השפעה ישירה אלי, בעדינות, נתתי לה להבין מה דעתי על ההחלטה הזו – כניסה מרצון לתוך שק... לא רק שהיא לא קיבלה את דעתי, זכיתי להתנפלות מצידה - מעצבן אחד. שוב פעם אתה משתלט עלי, מכור נשאר מכור.
סוף סוף הייתי מבסוטה, הפכתי ליותר רגועה ונינוחה, הגעתי לבית. חיה בתחושה שאני מתאוששת, מרגישה שחיי נכנסו למסלול נורמלי, אני כבר לא מתפללת שיקרו לאנשים דברים רעים, והנה הוא פתאום מתעורר, מתחיל לבדוק אותי, לא סומך עלי, לאיפה נעלם הבעל הנעים והמחלים שהיה לי... כל הזמנים שהייתי תקועה בחוסר יכולת להגיב, כל הפחדים שלי מהמריבות איתו, נחתו עלי בבום. התפרצתי עליו, דברתי אליו מאוד לא יפה, כאב לי עליו אבל גם מאוד על עצמי, על איך שהתנהגתי אליו. מצד אחד הרגשתי שוב פעם שהוא משתלט עלי אבל משהו בתוכי אמר לי שלא מגיע לו, לאורך הדרך הוא באמת משתדל מנסה להיות בסדר, איזה כיף שהיום ברוך ה' יש לי את מי לשתף, הרמתי טלפון לחברה, אחר כך דיברתי גם עם הספונסרית שלי, ראיתי את הטעות שלי הבנתי מאיפה אני פעלתי ויכולתי להודות בשגיאות שלי ולבקש ממנו סליחה.
בהתחלה זה לא הפריע לי, היה לי לא נעים אבל הייתי מחובר, כשהיא צרחה עלי הבנתי שמשהו חזק תפס אותה, קלטתי שהיא בעצם לא צועקת עלי, היא צועקת על מישהו שרק היא רואה שם, ההיסטוריה שלנו, הטראומה מההתנהגות שלי בעבר הקימה לתחיה מישהו שלהיום הוא לא קיים יותר, רק היא רואה אותו עומד מולה, הוא לא באמת שם. ועליו היא צועקת. אני לא יכול לתאר לכם איך המחשבה הזו שיחררה אותי. אבל ההמשך מאוד הכאיב לי, עברו עלינו ימים לא פשוטים, היא החליטה שזה מסע מחודש להשתלטות שלי עליה, וכל מילה שאמרתי בעניין הפכה להיות הוכחה ניצחת לצדקתה. אתה, צריך להודות 'שזה פשוט חזק ממך', אסירותודה עצומה לבורא עולם שנתן לי כח לא לומר לה מילה אחת של גנאי בכל הזמן הזה. שהביא לספונסר שלי ולספונסרית שלה את היכולת להדריך אותנו בתוך הכאב הגדול הזה. שום דבר לא קורה בעולמו של אלוקים בטעות, רק כך יכולנו להבין שאנחנו צריכים ללמוד להתנהל גם מתוך חילוקי דיעות, שאפשר להגיע להסכמה גם בלי לוותר. הרי זה מה שילד לנו מלכתחילה את החדר הזוגי. החדר שלנו, של שנינו.
כשדברנו יחד עם המטפלת שלי והיא הסכימה איתו הייתי בטוחה שהנה המכור שמשכנע את כולם שהוא הצודק חזר לחיים שלי, נכון הוא מקסים, עוזר, אומר שיסדר משהו ועומד במילה שלו, גם כשהוא שוכח ואני מזכירה לו הוא מודה לי ולא מתנפל עלי, אני מתפעלת מהקשר שלו עם הילדים, הכל טוב ויפה, באמת. נעים לי איתו, וטוב לנו לעשות ביחד כל מיני דברים בהחלמה, לדוגמא, אנחנו משתדלים להתפלל ביחד את התפילות של התוכנית, על הברכיים. אבל עמוק בפנים יש לי מקומות רגישים יותר, היום אני מבינה שהכאב שהתפרץ ממני יושב על טראומות מהעבר, יודעת שאני צריכה עוד זמן, להמשיך בתהליך שלי, ולכן אנחנו הולכים יחד לטיפול. זה לא קל, מבינה 'שעלינו כיתה', שיש דברים ששנינו לא צריכים לוותר עליהם, אלא ללמוד לשוחח עד שנגיע יחד להחלטה בהסכמה. והאמת היא שגם היום יש לי רגעים לא קלים, זמנים שכל הדבר הזה מעייף אותי, שאני רק רוצה שקט. או שהוא יוותר או שאני אשחרר, אבל אני מתפללת לכח, וממשיכה בתהליך. אני מאמינה שזה הרצון של ה' ממני ואני רוצה לעשות את הרצון שלו.
כמה מילים על החדר שלנו.
במשך הזמן טעינו המון, מכח ההרגל והפגמים שלנו נכנסנו לא פעם לתוך שטח שלא שייך לנו, בלי ששמנו לב התערבנו בהחלמה של האחר, עברנו דרך הרבה כאב ואנחנו אסירי תודה גם עליו, גם על השגיאות, בזכותן יכולנו ללמוד, הם יצרו את הכללים שעובדים לנו.
התוכנית לימדה אותנו לסמן מטרות, והמטרה הכי חשובה של שנינו 'בחדר הזוגי' היא להיות שלווים יחד. להרגיע ולהכיל לתמוך ולעזור, לא לשלוט ולא לנהל, לפני שאנחנו מתחילים בדיון על נושא מסויים אנחנו שואלים את עצמנו מה המניעים שלנו? הדיון הזה יקדם אותנו אל הזוגיות שאנחנו רוצים? אם אנחנו יודעים שלאחד מאיתנו יש 'היסטוריה' רגישה באותו הנושא נשתדל להיות עוד יותר רגישים, נדבר על זה עם הספונסר(ית) שלנו, לא פעם נקדים ונאמר שיתכן וזו פרשנות מוטעית שלנו לאירועים, אנחנו משתדלים מאוד לתת אמון ולדבר בכנות על הכל ובצורה מכבדת, לא נאמר לאחר מה הוא או היא צריכים לעשות, נתמקד כמה שיותר בחוויות והרגשות שלנו. במידה והדיון מתלהט ואנחנו מרגישים שגלשנו להאשמות הדדיות, לשנינו יש את הזכות לומר ברור ונעים את מה שכתוב בספר הגדול (עמ' 97) זה נעשה רציני אני מצטער שהתרגזתי, כדאי שנמשיך לדבר בזמן אחר".
והכי חשוב ומעל לכל כדאי לנו כל הזמן להתפלל, אבא - תן בנו את השלווה לקבל את האחר מבלי לשנותו, אומץ לשחרר את מה שלא שייך אלינו ולהתמקד רק בחלק שלנו, ואת התבונה להבחין מה שייך לשנינו.
יהי רצון שנזכה כולנו ותשרה השכינה ביננו.
