משוש חיי היקר.
הלוואי שהיית צודק. כל חיי עד ה72 יום האחרונים האמנתי שאתה צודק. שאם אני אפרש את הסיפור שלי מחדש כסיפור של התקדמות, שאם אני אראה את הנקודה הטובה בעצמי, שאם אתחתן, זה יעבור.
אבל מה אני אגיד לך, זה לא עבר. נולד לי ילד, וזה לא עבר. סיפרתי לאשתי, וזה לא עבר. אני אברך, לומד תורה, מעביר חבור'ה מוצלחת מאוד לשיעורים הנמוכים, אני לומד מבריק, סטודנט לפסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה, נשוי באושר לאישה מדהימה שכל הזמן אומרת לי שהיא אוהבת אותי למרות ההתמכרות ואפילו רואה את ההתמודדות שלי איתה כהתמודדות אצילית, ובכל זאת, לעזאזל, זה לא עובר.
הנה, אני דוגמא חיה לתיאוריה שלך - לפני 4 שנים הייתי מאונן בערך פעם-פעמיים בשבוע, מאז החתונה זה עבר לבין פעם בשבועיים לפעם בחודש שהייתי נופל בתאווה. בתקופות הטובות יותר אפילו באותם פעמים הייתי עוצר באמצע, מכבה את המחשב וחוזר לישיבה, אבל, וכאן האבל הגדול, מדי פעם, באופן לגמרי לא מוסבר, היו התפרצויות - פתאום אחרי שאשתי הלכה לישון מצאתי את עצמי 4 שעות בפורנו שהצלחתי איך שהוא לדלות מהרימון, פתאום באמצע סדר בוקר החברותא שלי הבריז, והרגשתי דחף לא נשלט לצאת החוצה, אל האינטרנט של השכנים, ולהוריד כמה סרטים, פתאום אשתי השאירה את המחשב בלא החסימה של הK9 ואחרי שתי דקות מצאתי את עצמי עמוק בתוך התאווה.
ואתה יודע, משוש חיי, כמה זמן לקח לי להבין שזה לא יעבוד - כמעט שנה. שנה שאני אומר לאשתי שנראה לי שמודעות ותקופה טובה, וחסימה יותר טובה, ויצירתיות, והורדת מינונים יעזרו לי. עכשיו, שלא תבין לא נכון, הורדת המינונים עזרה לי במובן מסויים - היא עזרה לי לצאת מהסחרור מטשטש החושים של יאוש דיכאון, נפילה, יאוש דיכאון נפילה, והיא אפשרה לי את אורך הנשימה לקחת את עצמי בידיים. אבל עד היום, זה לא עבר.
ופתאום, כשהייתי אצל חמותי ואף אחד לא היה בבית, או כשגיליתי איזו בטעות איזו פרצה חדשה בK9 או ברימון, זהו. זה אכל אותי מבפנים, כל התקופה הזו 'הנקייה' כביכול, שבה חשבתי שאני 'מוריד מינונים', ידעתי עמוק בתוך הלב שהתשוקה הזו לא תכבה, שברגע שאני אוכל, טכנית, אני אשתמש בפרצה. אני מניח שאני לא צריך להוסיף מילים על התחושה הנוראית שפיצול האישיות הזה יצר בתוכי.
אשתי רצתה שאני אלך לטיפול, 'אתה לא יכול לבד' היא אמרה לי כל הזמן, תבקש עזרה. אבל זה היה לי קשה מאוד, הרי אני כל כך מוצלח, אני מוריד מינונים, אני בהתקדמות, ב"ה, אז פתאום לעצור את הכל ולבקש עזרה?
וכל התקופה הזו, זה לא עזר. קשה לי לעמוד מול עצמי ולומר את זה - אבל באמת, חייתי באשליה. אשליה שהחיים האלה, שאני מנהל, יפצו על הצורך בהתמכרות. והיום? היום אני לא יודע, אני רק יודע שעדיין, אם לא היה לי K9 בחסימה מקסימלית על המחשב שלי, הייתי קורס בכל הזדמנות פנויה.
אז מה? להמשיך להתעלם מזה, להמשיך להגיד שיש לי יכולת, שזה עניין של תהליך? שמגיל 13 עד גיל 26 אני באותו תהליך,
וזה עוד אני, שאני 'רק' בן 26, מה אם החברים האחרים, בני 30 ו40, הם עדיין 'בתהליך'?
משוש חיי, אני חוזר על המשפט ממנו התחלתי, הלוואי שהיית צודק.
הדבר המרכזי שאני לומד על עצמי בתקופה האחרונה, היא שלא משנה איך קוראים לזה כרגע, האם זה מפלצתי כמו שמתארים אחדים כאן, או שזו דווקא נקודת האיכות העמוקה שלי, שמתפרצת באופן חסר פרופורציות (כפי שאני מעדיף לומר את זה בהשראתם של ר' נחמן ור' צדוק), דבר אחד ברור לי - בכל הכנות, אין לי יכולת להתמודד עם הרצון שלי לפורנוגרפיה. אולי פסיכולוג יכול לעזור, אולי 12 הצעדים יכולים לעזור, אולי שניהם, אני עדיין מהסס בעניין. אבל ברור לי שבלא צעד דרסטי של בקשת עזרה, מאלוקים ואדם, אני פשוט אמשיך, במינון זה או אחר.
יתר על כן, כפי שאנשים שעשו את הדרך שלי, אלא שנפלו כמה שלבים למטה יותר, אומרים לי כאן כל הזמן - אתה חושב, נתן, שיש לך שליטה עצמית, שתסתפק רק בפורנו, מה עם זונה? מה עם שיחות טלפוניות? מה עם...והרשימה של האופציות שמבחינתי נראות הזויות אבל מבחינתם, שהיו שם, הפכו למציאות, הולכת וגדולה. ואתה מבין, הם טוענים מולי בכנות ובדמעות - אני הייתי כמוך, לא האמנתי שזה יכול לקרות לי, וזה קרה. אל תתכחש, אל תדמיין שאתה יותר טוב ממני, או שאני מישהו 'מהביבים' כמו איזה מכור לסמים, אני בדיוק כמוך - מוצלח, מוכשר, ומכור, רק לצערי הרב, הבנתי את זה מאוחר מדי, כשכבר לא הייתה לי ברירה.
משוש חיי, הלוואי והיית צודק, כמה כסף הייתי מסכים לשלם לך כדי שתוכיח שאני לא באמת מכור, אבל עמוק בלב אני יודע את האמת, ואני יודע שההכרה הכבדה והנוראית הזו על עצמי, היא הצעד הראשון לצאת מזה באמת.

כואב
נתן