בין הזמנים קרב ובא. צמד המילים האלה ״בין הזמנים״ קצת מוזרה לי. כאילו מה? רק הזמן של הלימוד בישיבה שייך למושג הזמן? מה עם מה שמחוצה לו?
החופש.. תחילתו תמיד במרץ ושאיפות. ״בבקרים אני אצא לאימון, אחכ אעשה חזרות על המסכת עד הצהריים, אעזור בבית, אטייל עם אחי, אנגן.. ועוד כל מיני דברים טובים. בדרך כלל זה מחזיק קצת והתחושות של ההצלחה מעיפות אותי למעלה, זורקות בי מחשבה ״ זה מי שאני באמת״, ״זה סיפוק אמיתי״! וכך היה גם בתיכון. אבל מה קורה כשמתעייפים? בימים שאומרים ״את האימון נדחה לערב״, ״לא בא לי עכשיו״, ״ולמה לא אחר כך״?
נסיון העבר מורה על שעות רבות ערימות עמוסות של זמן שמתבזבז במלחמה הטיפשית הזו בין ״המלאך הטוב והמלאך הרע״, בין שני כוחות לכאורה מנוגדים שנמצאים שניהם בי.. ואז בימים האלה, הקשים אני מוצא את האצבעות מקלידות חיפושים. פה ושם יש שברירי שניות של מחשבה ״אני לא רוצה את זה״, לרגע גם מופיע לו מפלט. איזה טלפון ממישהו, מישהו שחוזר הביתה, דברים שמוציאים אותי לרגע, מחזירים אותי שוב למציאות אבל אני שוב חוזר משם.. יש גם רגעים כמו ״נו.. אתה יכול עכשיו להחליט. אולי פשוט תקום עכשיו?״ ״אתה עוד יכול ללחוץ פה על כפתור אחד וזהו. הכל יחזור לשגרה״ אבל... אבל זה לא קורה. אני לא לוחץ על כפתור ההצלה, לא יוצא לסיבוב בגינה, לא מחליט פשוט להפסיק, לא קם והולך וחוזר למציאות הפועמת.
פעם חשבתי שאולי זה בגלל שכל המילים היפות נמצאות רק במחשבה, לא קול קורא ״אני לא רוצה״.. אלא הרהור בעלמא. לאו כדיבור..
אבל אני חושב שזה לא נכון, לא לי, לא עוד..
אני חושב שהבעיה היא שלא ניגשתי אל הבעיה האמיתית אלא רק אל סימפטום קטן שלה
הבעיה הכי גדולה היא שאני מגיע לזירת המלחמה, עצם זה שהיא מתחילה, מבטיחה במאת האחוזים כשלון חרוץ שאחריו המשפט הנדוש, המתסכל שנשמע בערך ככה ״איזה סתום אתה! תראה כמה שעות שרפת. אשכרה חזרת מהתפילה בבוקר ותראה מה.. עכשיו השעה כבר 4 בצהריים!״
״יש לך בעיה רצינית״ אני אומר לעצמי מתוסכל ודואג בשעת השקט שאחרי הנפילה ומרגיש אובד עצות.. ״מה עושים״? ההגיון של אז אומר: ״פשוט מאוד.. לא נופלים וזהו! זו הרי היתה פעם אחרונה.. לא עוד״ אומר בעוז ויודע שאמת..לא עוד! כוכבית נסתרת מעל המילים ״לא עוד״ מפנה לתחתית הדף שם הוסיפה המציאות הכואבת באותיות זעירות, ממש נסתרות: ״עד הפעם הבאה.. אולי אפילו מחר״. אבל אני ממאן להאמין לאמת
נראה לי שהיום יש בחיקי תשובות אחרות לשאלות. התשובות גורמות לשאלות כמו ״מה עושים עכשיו״, שלא יתחילו אפילו. התשובה הגדולה שלי היא ההבנה שיש לי בעיה ושאני היום מתמודד איתה באמת. ההתמודדות האמיתית, הבריאה מתחילה מזה שהיום אני מכיר את פניה האמיתיות של הבעיה, מבין את שרשה. למה ומאין צצה.
בפועל מה אני עושה? בוחן את הצעדים ככל שידי מגעת ומתקדם בהם. אני מדבר עם חברים.. כותב לעצמי וכאן וחושב על הבעיה, מסתכל לה בעיניים ולא מדחיק. מפנים את מצבי, כואב אותו ושמח על הגילוי. מבין עוד ועוד את הבעייתיות שיש בלגימה הראשונה, באמירה השקרית ״רק קצת״..
בימים האלה אני קצת עסוק. מיישר לעצמי את הקרקע לפעולות. לא מספיק לי רק לעשות פעולות. ע״מ לבנות מגדל טוב ומוצלח צריך קרקע יציבה. צריך שלווה תחושות טובות, ושמחה וזה דורש עבודה לא פשוטה..
אני מחכה לבין הזמנים אבל גם פוחד ממנו קצת.. מחכה כי בשבילי זה "show time" זה שעת המבחן בו אדע כמה ואיך התקדמתי, ואיך הפעולות עוזרות לי.
אני מצפה לו כי אני יודע שהפעם יהיה אחרת.. אין לי ספק! אבל אני חושש כי בכל זאת מדובר במשימה לא פשוטה בכלל.. בגלל שיהיה לא פשוט אני חושב שעבודה יומית ״רק להיום״ היא המפתח וייתכן אפילו ״רק לשעה״..
אשתדל להיות פה יותר בתקופה הזו. לכתוב לספר ולעבור את זה יחד איתכם אנשים טובים..
