האם כל החיים צריכים להיות במלחמה?
בחסדי ה' יתברך השתלשל לידי בדרך לא דרך חידוש יפה ומדהים שמין הראוי שאחלוק ואשתף אותו עם אחרים... כל מי שחפץ. יתכן ויהיה כאלו שעבורם אין זה חידוש כל כך, אבל בשבילי נראה ב"ה שזיכה אותי ה' יתברך בחידוש נפלא ומדהים ממש:
קורות חיי סיפרו לי הרבה דברים על מחלת ההתמכרות, מהי? מה עלי לעשות? מתי לחדול ומתי להילחם? ההתמודדות שלי הייתה קשה מנשוא. מבחינתי, אז, זה היה נראה משימה בלתי אפשרית, ואפילו הזוי. מקסימום חלום יפה... הימים מתקדמים ואתה חייב, כן, מחויב בנפשך לעשות משהו להצלתך, אחרת... (תשלימו את המשפט – מנסיונכם..). ההבנה שהייתה שגורה בשכלי בדרך כלל [כיצד עלי לפעול] היא, כפי מה שאתם מכירים; לצורך העניין נתאר מצב התמודדות לדוגמה, על מנת שנבין את הדבר הבא היטב:
בהפתעה בחצות ליל נשמעת פתאום הזעקה מחרידה העולה ויורדת... אנו מיד רצים למקלטים תופסים מחסה עולים על מטוסים ומנסים לכפות השבתה על המחלה שנדלקה, כמות הכוח שבידנו מראה כי ביכולתנו להשבית את המתקפה מקסימום למאה ועשרים דקות (נניח לצורך העניין)... מצד כוח הבחירה והכבישה שלנו, נטו. כאן, כולנו מבינים שההשבתה מהכוח הרצון שלא למעוד – ולא שיהיה ביטול הבעיה - לא תעמוד לנו יותר מאותם ה-120, שלכן בזמן הזה כולנו נכנסים לקרב על החיים, מתחילים לעשות פעולות (כל אחד והפעולות שעוזרות לו) על מנת להביס ולמחוק את האויב.
אופן וצורת הלחימה פה הוא שונה מאדם לאדם: ונציג מספר דוגמאות:
יש שיתחילו בפעולות מצילות חיים כעבור שעה מתחילת המתקפה. (כי בשעה הראשונה הם עוד חושבים איכשהו שיצלחו לכפות השבתה בכוח הרצון והבחירה. וככל ששעון החול הולך ואוזל הם רואים שעוד מעט הם יהיו מובסים וקרועים) ולכן הם מתחילים בפעולות איכותיות וטובות. ואיך שהוא מצליחים ולא מצליחים להתמודד במתקפה. (תלוי איזה מתקפה).
ויש שיתחילו כנ"ל.. אך יעשו פעולות רגילות או חלשות ובסוף... נשבר להם... נשבר להם על זה שלא הצליחו... למעט דבר אחד או שתיים שכן הצליחו.
ויש שיתחילו רק ממש ברגע האחרון ויעשו את הפעולות הכי גדולות אדירות וחזקות שיש... אבל גם פה, גם אלו בסופו של מאבק נופלים לידי האויב הרע והמר.
א-ב-ל!! יש קבוצה אחרת לגמרי, השונה מכול הנ"ל, החכמה באמת, הלוקחת אחריות רצינית על החיים. ובכל מתקפה – תהיה איזו שתהיה – מיד ברגע הראשון - בהתחלה ממש, מתחילים הם מיד בפעולות חזקות ונועזות עד להבסת האויב טוטלית, למחיקתו המוחלטת! הם אכן מצליחים פעם אחר פעם לגבור על האויב לגמרי ולנצח אותו סופית – אלו הם הצוברים רצף ניקיון ארוך ארוך. אשרי חלקם!
כאן קורות חיי לימודו אותי וגם לימדו אותי, לימדו אותי משהו עמוק ויסודי, והוא; שכל הדוגמאות הללו "פסולים מיסודום!" ככה לא חיים חיים וככה לא מנהלים חיים! חשבתי לעצמי האם כל החיים צריכים להיות במלחמה? זה מה שה' רוצה? אז נכון שחיים בלי מלחמה אינם חיים, אבל האם כל החיים צריך להילחם ולהילחם ולהילחם... בלי הפסקה? נשמע לכם הגיוני?
אז מניסיון של ימי הנקיות שצברתי עד כה (כ-500 יום), מעוניין לשתף ולחלוק איתכם את הדבר הבא מה שפתאום תפסתי.. שבשבילי הוא נראה כחידוש גדול; והוא, שכל העבודה והפעולות שלי התחילו הרבה הרבה, אבל "הרבה מאוד" זמן לפני שכל המתקפות הללו היו מתחילות בכלל! בזמן שהכול הכול שליו ורגוע. (ובוודאי שגם בזמן מתקפה וגם לאחריה המשכתי לבצע את הפעולות המחזקות אצלי את ההחלמה).
ומשעבדתי כך ובהתמדה (מדי יום ביומו מבלי לוותר) ראיתי בחוש איך פתאום החיים שלי מתחילים להראות אחרת ומשתנים לגמרי. לחיים טובים ונפלאים הרבה יותר. חיים שמחים ומאושרים ובעיקר משוחררים!
ולפתע פתאום קלטתי, באמת - לא כל החיים מלחמה.
ובדרך אגב גם, למדתי עוד משהו חשוב, למדתי, שפעולה טובה זוהי פעולה שבה אני עובד על 'שורש הבעיה' שלי.. ואני רואה באמצעות פעולה זו התקדמות. ולא, אחשוב על פעולה אחרת ואנסה אותה – עד להשגת היעד הנרצה. החלמה, רוגע וגם שלווה מכל התאווה.