תודה על התגובות המעודדות אחים יקרים.
להלן עוד הרצאה של ד"ר מטה, היא קצת ארוכה אבל מאד דיברה אלי, ברובה.
שיהיה לתועלת.
יום מחובר ושמח לכולנו
נ.ב. - הוא מביא במאמר כמה דברים שהשארתי בבחינת "חכמה בגויים תאמין", ייתכן שטעיתי, אשמח להארותכם.
אוהב אתכם.
ד"ר גאבור מטה - "כוחה של ההתמכרות, וההתמכרות לכח"
באתי הנה כדי להרצות על התמכרות, על כוחה של ההתמכרות, אבל גם על ההתמכרות לכוח.
כרופא, אני עובד בוונקובר שבקנדה, והזדמן לי לעבוד עם כמה אנשים מכורים ביותר. אנשים שמשתמשים בהרואין, שמזריקים קוקאין, שותים אלכוהול, משתמשים בקריסטל מת' ובכל סם המוכר לאדם.
והאנשים האלה סובלים.
אם הצלחתו של רופא נמדדת באורך חייהם של חוליו, הרי שאני כשלון, כי חולי מתים צעירים מאד, יחסית.
הם מתים מאיידס, הם מתים מדלקת כבד, הם מתים מזיהומים בשסתומי הלב, הם מתים מזיהומים במוח, בעמוד השדרה,
בלב, במחזור הדם, הם מתים בגלל התאבדויות, מינוני יתר, אלימות, ממוות אקראי,
וכשמסתכלים עליהם, נזכרים בדברי הסופר המצרי הדגול נגיב מחפוז שכתב: "אין ניכרים רשמי חיי-עצב יותר מאשר בגוף האדם."
כי אנשים אלה מאבדים הכל.
הם מאבדים את בריאותם, הם מאבדים את יופיים, הם מאבדים את שיניהם, הם מאבדים את הונם, הם מאבדים מערכות-יחסים ובסופו של דבר הם בד"כ מאבדים את חייהם.
אבל דבר איננו מערער את התמכרותם. דבר איננו יכול לאלץ אותם לוותר על התמכרותם. ההתמכרויות האלה רבות-עוצמה,
והשאלה היא: מדוע?
כפי שאמר לי אחד מחולי:"אינני פוחד למות", הוא אמר. "אני פוחד יותר לחיות."
והשאלה שעלינו לשאול היא: מדוע אנשים פוחדים מהחיים?
ואם רוצים להבין את ההתמכרות, אסור לבדוק מה לא בסדר בהתמכרות, אלא מה בסדר בה.
במלים אחרות, מה אותו אדם מקבל מההתמכרות? מה הוא מקבל ממנה שלא יקבל בדרך אחרת?
מה שהמכורים זוכים לו הוא הקלה בכאב, הם זוכים בתחושת שלווה, תחושת שליטה, ברגיעה, רגיעה זמנית ביותר.
והשאלה היא מדוע חסרות בחייהם האיכויות האלה? מה קרה להן?
אם מסתכלים על סמים כמו הרואין, מורפיום, קודאין, אם מסתכלים על קוקאין, על אלכוהול, אלה כולם משככי כאבים.
בצורה זאת או אחרת, כולם משככים כאב.
ולכן, השאלה האמיתית לגבי ההתמכרות איננה "מדוע ההתמכרות?" אלא "מדוע הכאב?"
לאחרונה סיימתי לקרוא את הביוגרפיה של קית' ריצ'רדס, הגיטריסט של ה"רולינג סטונס", וכפי שאתם ודאי יודעים,
כולם עדיין מופתעים מכך שריצ'רדס עדיין חי. כי במשך זמן רב הוא היה משתמש כבד ומכור להרואין. ובביוגרפיה שלו הוא כותב שהתמכרות היתה כולה עניין של חיפוש אחר שכחה. הוא אמר: "המאמצים שאנו עושים "רק כדי לא להיות עצמנו לשעות ספורות."
ואני עצמי מבין זאת היטב, כי אני מכיר מעצמי את האי-נוחות הזאת, את האי-נוחות להימצא בתוך עורי שלי, אני מכיר את התשוקה לברוח מן המוח שלי.
הפסיכיאטר הבריטי הדגול ר"ד לאנג אמר,שאנשים פוחדים משלושה דברים.
הם פוחדים מהמוות, מהזולת ומהמוח שלהם.
במשך זמן רב בחיי חיפשתי הסחות-דעת מהמוח שלי, כי חששתי להימצא ביחידות במחיצתו.
ואילו הסחות-דעת ניסיתי?
מעולם לא השתמשתי בסמים, אבל עשיתי זאת באמצעות עבודה, השלכתי את עצמי לפעילות.
והסחתי את דעתי גם בעזרת קניות; במקרה שלי, תקליטורי מוסיקה קלסית. אבל במובן הזה, הייתי מכור אמיתי. היה שבוע שבו הוצאתי 8,000 דולר על תקליטורי מוסיקה קלסית, לא בגלל שרציתי, אלא כי לא יכולתי שלא לחזור לאותה חנות.
כרופא, יילדתי גם הרבה תינוקות. ופעם אחת נטשתי אישה בצירי לידה בבית החולים, כדי לקנות מוסיקה קלסית. הייתי יכול להספיק לחזור בזמן לבית החולים, אבל כשנמצאים בחנות, אי-אפשר לצאת ממנה, כי במעברים מסתובבים ספקי מוסיקה קלסית מרושעים:
"חביבי, כבר שמעת את מחזור הסימפוניות האחרון של מוצרט?
"לא?! ובכן..."
אז החמצתי את הלידה ההיא וכשהגעתי הביתה, שיקרתי על כך לאשתי.
כמו כל מכור, נהגתי לשקר ולהתעלם מילדי בגלל האובססיה שלי לעבודה ולמוסיקה.
אז אני יודע איך זה לברוח מהחיים.
ההגדרה שלי ל"התמכרות" היא כל התנהגות שנותנת הקלה זמנית, עונג זמני, אך בטווח הארוך מסבה נזק, יש לה תוצאות שליליות ואי-אפשר לוותר עליה, למרות התוצאות השליליות האלה.
ומנקודת המבט הזאת אתם יכולים להבין שיש הרבה מאד התמכרויות.
נכון, ישנה התמכרות לסמים, אבל יש גם התמכרות לצריכה, יש התמכרות למין, לאינטרנט, לקניות, לאוכל.
לבודהיסטים יש מושג: "הרוחות הרעבות". הרוחות הרעבות הן יצורים בעלי בטן גדולה וריקה צוואר קטן וכחוש ופה זעיר,
ולכן הן לעולם אינן שבעות. הן אף-פעם לא מצליחות למלא את הריקנות הפנימית שלהן.
כולנו, בחברה הזאת, רוחות רעבות, לכולנו ישנה הריקנות הזאת, ורבים כל-כך מאיתנו מנסים למלא ריקנות זאת במשהו מבחוץ וההתמכרות היא כולה הנסיון למלא ריקנות זאת במשהו מבחוץ.
ואם רוצים לשאול מדוע מישהו מתייסר בכאבים, אי-אפשר לחפש את התשובה בגנים שלו.
צריך להתבונן בחייו, ובמקרה של החולים שלי, החולים המכורים מאד שלי, ברור מאד מדוע כואב להם. הרי כל חייהם
הם סבלו מהתעללות, הם החלו את חייהם כילדים מושפלים.
כל הנשים איתן עבדתי במשך 12 שנה, מאות נשים, סבלו מהתעללות מינית כילדות.
וגם הגברים סבלו מטראומות. גם הגברים סבלו מהתעללות מינית, מהזנחה, מהתעללות גופנית, מנטישה ומפגיעות רגשיות, שוב ושוב. וזו הסיבה לכאב.
ויש כאן עניין נוסף: המוח האנושי.
המוח האנושי עצמו, כפי שכבר שמעתם, מפתח יחסי-גומלין עם הסביבה. זה לא רק תכנות גנטי. אז סוג הסביבה בה גדל הילד עתידה לעצב את התפתחות מוחו.
אני יכול לספר לכם על שני ניסויים בעכברים. לוקחים עכבר קטן, מכניסים לפיו מזון, והוא יאכל אותו, יהנה ממנו ויבלע אותו,
אבל אם מניחים את המזון במרחק סנטימרים מאפו, הוא לא יתקרב כדי לאכול אותו; הוא יהיה מוכן לגווע ברעב מאשר לאכול אותו.
מדוע?
כי ביטלו במוח שלו, בהתערבות גנטית, את הקולטנים של חומר כימי בשם "דופאמין".
הדופאמין הוא הכימיקל של התמריץ וההנעה. הדופאמין תמיד זורם כשאנו מונעים, נרגשים, מלאי-חיים, תוססים, סקרנים,
כשאנו מחפשים מזון או שותף מיני. ללא הדופאמין, אין לנו הנעה.
ומה לדעתכם מקבל המכור?
כשהמכור מזריק קוקאין, כשהמכור מזריק קריסטל מת', או כל סם אחר כמעט, הוא מקבל מנת דופאמין למוח.
והשאלה היא, מה קרה למוח שלו מלכתחילה? כי הקביעה שסמים ממכרים היא אגדה.
הסמים לכשעצמם אינם ממכרים,כי רוב האנשים שניסו סמים לא הפכו כלל למכורים.
אז השאלה היא, מדוע אנשים מסוימים פגיעים להתמכרות?
כפי שמזון איננו ממכר, אבל יש אנשים שמתמכרים לו, קניות אינן ממכרות, אך יש אנשים שמכורים להן, הטלוויזיה אינה ממכרת, אך יש אנשים שמתמכרים לה.
אז השאלה היא, מדוע הרגישות הזאת?
היה ניסוי נוסף עם עכברים, ובו עכברים תינוקות, אם הם מופרדים מהאם, לא יבכו אליה.
ומה זה אומר בטבע? זה אומר שהם ימותו, כי רק האם מגינה על חיי הילד ומטפחת אותו.
ומדוע?
כי בהתערבות גנטית נותקו הקולטנים של החומר הכימי שקושר בין אזורים במוח, האנדורפינים, והאנדורפינים הם חומר טבעי
דמוי-מורפיום; האנדורפינים הם משככי הכאבים הטבעיים שלנו. והמורפיום או האנדורפינים גם מאפשרים את חוויית האהבה; הם מאפשרים לחוות את הקשר אל ההורה ואת הקשר של ההורה לצאצא. אז העכברים הקטנים האלה, ללא קולטני האנדורפין במוחם, באופן טבעי, לא יקראו לאם.
במלים אחרות, ההתמכרות לסמים אלה, וכמובן להרואין ולמורפיום, סמים אלה פועלים על מערכת האנדורפין; זו הסיבה שהם עובדים.
ולכן, השאלה היא, מה גורם לאנשים להזדקק לכימיקלים אלה מבחוץ?
מה שקורה להם הוא שכשהם סובלים מהתעללות בילדותם, המעגלים האלה אינם מתפתחים.
כשאין בחיים אהבה וקשר, בגיל צעיר מאד, המעגלים החשובים האלה פשוט אינם מתפתחים כיאות.
ובתנאים של התעללות הדברים פשוט לא מתפתחים היטב ולכן המוח שלהם רגיש לשימוש בסמים.
עכשיו הם מרגישים נורמליים. עכשיו הם חשים הקלה בכאב. עכשיו הם חשים אהבה.
כפי שאמרה לי חולה אחת: "כשעשיתי הרואין בפעם הראשונה," היא אמרה, "ההרגשה היתה כמו חיבוק חם ורך, "ממש כמו אמא שמחבקת את תינוקה."
אני חשתי אותה ריקנות, אם כי לא כמו החולים שלי.
מה שקרה לי הוא, שנולדתי בבודפשט שבהונגריה, ב-1944, להורים יהודיים, ממש לפני שהגרמנים כבשו את הונגריה.
ואתם יודעים מה קרה ליהודים במזרח-אירופה. ואני הייתי בן חודשיים כשהצבא הגרמני, הוורמאכט, נכנס לבודפשט.
וביום שלמחרת, אימי טילפנה לרופא הילדים ואמרה לו: "התוכל לבוא לבדוק את גאבור? הוא לא מפסיק לבכות."
ורופא הילדים אמר: "כמובן שאבוא לבדוק אותו, "אך דעי לך שכל התינוקות היהודיים שלי בוכים."
ומדוע? מה כבר יודעים תינוקות על היטלר, רצח-עם או מלחמה? כלום.
אבל קלטנו את המתח והאימה ואת הדיכאון של אימותינו, וזה אכן מעצב את מוח הילד.
וכמובן שבהמשך לכך קלטתי את המסר שהעולם איננו רוצה בי, כי אם אימי אינה מאושרת איתי, מן הסתם אין היא רוצה בי.
מדוע הפכתי מאוחר יותר לחולה-עבודה? כי אם לא רוצים בי, לפחות יצטרכו אותי. אהיה רופא חשוב ואנשים יצטרכו אותי וכך אוכל לפצות על התחושה הראשונית של היותי לא-רצוי.
ומה זה אומר? זה אומר שאני עובד ללא-הרף, וכשאינני עובד, אני קונה מוסיקה בכפייתיות.
ומה המסר שמקבלים ילדי? ילדי מקבלים את המסר שהם אינם רצויים.
וכך אנו מעבירים את זה הלאה, מעבירים הלאה את הטראומה, מעבירים הלאה את הסבל, באופן תת-הכרתי, מדור לדור.
אז ברור שיש דרכים רבות מאד למלא ריקנות זאת, ולכל אדם דרך משלו למלא את הריקנות, אבל הריקנות חוזרת תמיד למה שלא קיבלנו כשהיינו קטנים מאד.
ואז אנו מביטים במכור לסמים ואומרים לו: "איך אתה מסוגל לעולל זאת לעצמך? "איך אתה מסוגל להזריק לגוף שלך את החומר הנורא הזה, "שעלול להרוג אותך?"
אבל ראו מה אנו מעוללים לעולם. אנו מזריקים כל מיני דברים לאטמוספירה, לאוקיינוסים ולסביבה, דברים שהורגים אותנו, שהורגים את העולם.
איזו התמכרות גדולה יותר? ההתמכרות לנפט או לצריכה? איזו מהן מסבה נזק גדול יותר?
אבל אנו בכל זאת שופטים את המכורים לסמים, כי אנו בעצם רואים שהם בדיוק כמונו וזה לא מוצא חן בעינינו. אז אנו אומרים: "אתם שונים מאיתנו. אתם גרועים מאיתנו."
במטוס לסאן-פאולו, או ריו דה-ז'ניירו, קראתי את ה"ניו-יורק טיימס" מה-9 ליוני, והיתה שם כתבה על ברזיל, והכתבה עסקה באדם בשם ניסיו גומז, מנהיג שבט הגוארני שבאמזונס, שנרצח בנובמבר האחרון, וסביר ששמעתם עליו. הוא נרצח משום שהגן על בני עמו מפני החברות והחוואים הגדולים שמשתלטים על יער הגשם והורסים את יער הגשם ומשמידים את סביבת המחיה של עמי האינדיאנים הילידים, כאן בברזיל.
כמי שבא מקנדה, אני יכול לומר לכם שכך גם קרה שם.
רבים מחולי הם אכן אינדיאנים, בני האומה הראשונה, אינדיאנים ילידי קנדה, והם סובלים מהתמכרויות קשות.
הם מהווים אחוז קטן מהאוכלוסיה, אבל אחוז גדול מהאסירים, מהמכורים, מחולי הנפש, מהתמאבדים. מדוע?
משום שאדמותיהם נלקחו מהם, ומשום שהם נטבחו והושפלו במשך דורות רבים.
אבל השאלה שאני שואל היא, אם אפשר להבין את הסבל של עמי הילידים האלה ואיך הסבל הזה גורם להם לחפש הקלה בהתמכרויות שלהם, מה עם האחראיים לפשע זה?
למה הם מכורים?
ובכן, הם מכורים לכוח, הם מכורים לעושר, הם מכורים לרכישת נכסים. הם רוצים להגדיל את עצמם.
וכשניסיתי להבין את ההתמכרות לכוח, בחנתי את כמה מהדמויות הכי חזקות בהיסטוריה.
ראיתי את אלכסנדר הגדול, נפוליאון, היטלר, בחנתי את ג'ינג'יס חאן, את סטאלין.
מעניין מאד להתבונן באנשים אלה. ראשית כל, מדוע הם הזדקקו כל-כך לכוח? ראוי לציין שמבחינה גופנית הם היו אנשים נמוכים מאד, כמוני או נמוכים יותר; נמוכים יותר, למען האמת. הם הגיעו מהשוליים, הם לא באו מהאוכלוסיה העיקרית.
סטאלין היה גרוזיני, לא רוסי; נפוליאון היה קורסיקאי, לא צרפתי; אלכסנדר היה מקדוני, לא יווני, והיטלר היה אוסטרי ולא גרמני. כלומר, תחושה אמיתית של חוסר-בטחון ונחיתות. והם הזדקקו לכוח כדי להרגיש בסדר, או כדי להרגיש גדולים יותר,
וכדי להשיג כוח זה, הם היו מוכנים בהחלט לצאת למלחמות להרוג המון אנשים, ולו רק כדי לקיים כוח זה.
אינני טוען שרק נמוכים יכולים להיות רעבים-לכוח אבל הדוגמאות האלה מעניינות, כי כוח, ההתמכרות לכוח קשורה תמיד לריקנות שמנסים למלא במשהו מבחוץ. ונפוליאון, אפילו בהיותו בגלות באי סנט הלנה, אחרי שאיבד את כוחו, אמר: "אני אוהב כוח." אני אוהב כוח. הוא לא יכול היה לחשוב על עצמו כעל חסר-כוח. לא היתה לו שום תפישה עצמית ללא שום כוח חיצוני.
וזה מעניין מאד, כשמשווים זאת לאנשים כמו בודהה או ישו, כי כאשר קוראים את סיפוריהם של ישו ובודהה, את שניהם פיתה השטן, ואחד הדברים שהשטן מציע הוא כוח, כוח גשמי, ושניהם סירבו. ומדוע הם סירבו? הם סירבו משום שהיה להם כוח בתוכם, הם לא הזדקקו לכוח מבחוץ. ושניהם סירבו משום שלא רצו לשלוט באנשים, אלא ללמד אנשים. הם רצו ללמד באמצעות דוגמה אישית ובמלים רכות, בעזרת חוכמה, ולא בכוח, ולכן הם סירבו לכוח. ומעניין מאד מה הם אמרו על כך.
ישו אמר שהכוח והמציאות אינם מחוץ לאדם, אלא בו עצמו. הוא אמר שממלכת האל היא פנימית. ובודהה, על ערש מותו,
כשנזיריו מתאבלים ובוכים, והם כולם עצובים, אמר: "אל תתאבלו עלי." הוא אמר: "וגם אל תסגדו לי. "מיצאו את האור שבתוככם, היו אור לעצמכם, מיצאו אור פנימי."
אז כשאנו מביטים בעולם הקשה הזה, עם כל חורבן הסביבה, ההתחממות הגלובלית והרס הימים, הבה לא נפנה לבעלי הכוח
כדי לשנות דברים, כי האנשים שמחזיקים בכוח, חוששני, הם לעתים קרובות מאד כמה מהאנשים הכי ריקים בעולם והם לא ישנו עבורנו את הדברים, עלינו למצוא את האור שבתוכנו, עלינו למצוא את האור בתוך הקהילות ובתוך החוכמה והיצירתיות שלנו-עצמנו. איננו יכולים לצפות שבעלי הכוח ישפרו עבורנו את הדברים, כי הם לעולם לא יעשו זאת, אלא אם נכריח אותם.
אומרים שהאדם תחרותי מטבעו, תוקפני מטבעו, אנוכי מטבעו.
ההיפך הוא הנכון: מטבעו, האדם משתף פעולה, מטבעו, האדם הוא נדיב, מטבעו הוא נוטה לקהילתיות.
אנו רואים כאן, בכנס, את האנשים שמשתפים מידע, אנשים מקבלים מידע, אנשים שמחוייבים לעולם טוב יותר, וזהו באמת הטבע האנושי.
ומה שאני אומר לכם הוא, שאם תמצאו את האור הפנימי, אם תמצאו את טבעכם האמיתי, אזי ניטיב יותר עם עצמנו וניטיב גם עם הטבע.