ושוב ראיתי בעלון הנפלא של הרב בדירמן משל מ"הדברי שמואל" על איש שהיה נגוע בטיפה המרה (אלכוהוליסט) ולא היה שוהה בין שתיה לשתיה אפילו כדי שיעור שתיה ואף היה מכלה כל ממונו על כך, בושה וחרפה היו מנת חלקם של כל לבני משפחתו בנכבדה, ואין לאל ידם להושיע, עד שבחסדי שמים מצאו דרך ומסילות בלבבו, והבין מיודענו שמספיק ביזה את עצמו ובני משפחתו וקיבל ע"ע לסיים מסכת שתיה ושכרות בהבטחה שמהיום זה והלאה שוב לא יגע כלל במשקה המשכר ויהפוך להיות כאחד האדם ואף ירוויח את מעותיו בידו, למחרת היום היו רגליו של השיכור מוליכות אותו מאליהם אל בית היין לשתות עד דלא ידע, אך על אם הדרך עצר בעצמו וצעק הלא אמש קיבלתי ע"ע שלא לשתות עוד מדברים המשכרים, ומיד חזר לביתו מנצח את יצרו, אך עד מהרה מצא עצמו מהלך שוב ומתקרב לבית המזיגה כשתפס את עצמו וניער עצמו בחזקה מה לך נרדם, קום וברח לך לביתך, ומנע רגליך מנתיבתם של השיכורים, לפנות ערב כשראה בעזהי"ת שעמד בניסיון אמר מעתה ראוי הנני לקבל מתן שכר על כך, ומה שכרי הראוי, כוס משקה הגון כדת וכדין.
כמובן שזו ההרגשה שלנו כל עוד שאנחנו נלחמים כמובן שאחרי המלחמה צריך לנוח, וזה בדיוק ההבדל בין מלחמה לכניעה שאם נלחם תמיד בסוף נצטרך קצת ללגום בשביל לנוח מהמלחמה, אך נכנע ולא נלחם לא נצטרך את כוס המשקה לפיצוי מכיון שלא יהיה לנו צורך בכך.
