יש המון טיפים אחרים בהודעות אחרות שכתבתי, אז תחפשו אם אתם רוצים

1. אני יספר סיפור על אדם שהתחיל לראות פוי' (הקיצור שלי למילה פורנו), מה הוא ראה ? אתם יודעים, תמונות, סרטונים, דברים כאלה.
לאחר כמה חודשים/שנים, האיש הרגיש שזה כבר לא מרגש אותו, והחליט להעלות רמה - לראות סרטונים קשים יותר, או משהו אחר.

האיש הזה התבייש, ואמר לעצמו "מה ? זה מה שאני רוצה באמת ? לראות הסרטון הנוראי כל כך הזה ? זה באמת מה שיש בראש שלי ?"
האיש הזה מתבייש, כי הוא חושב שהרצון לראות את הסרטון הזה תמיד היה איפה שהוא בראש שלו, ורק אחרי כל כך הרבה זמן שהוא מתעסק בפוי' הרצון הזה התממש.
האיש הזה חושב שהוא נולד פגום, שמשהו בו לא בסדר כבר מההתחלה.

האמת היא רחוקה מזה - בזמן שהאיש התחיל לראות פוי', אם נפתח את המוח שלו ונסתכל פנימה, לא נמצא שום רצון כלשהוא לראות את הסרטון פוי' הקשה הזה. 
זה לא שכל הזמן הזה, היה איזה רצון כלשהוא שמחכה בתוך הראש של האדם הזה להתממש, הרצון לראות את הפוי' הקשה כל כך מהסוג הזה והזה.

מה האמת ? האמת היא, שמי שמתעסק בפוי', מפתח בראש שלו התמחות לפוי' - זה דבר טבעי, מתוך כך שככל שאתה מתעסק יותר במשהו, המוח שלך מתמחה אליו יותר.

לכן, כאשר המוח התמחה מספיק בפוי' רגיל, למוח כבר לא היה מה לעשות עם זה, זה כמו מישהו שלמד ולמד חשבון של כיתה א', לאחר מכן שום דבר מהחשבון של כיתה א' לא ריגש אותו בשום צורה - כי כבר נמאס לו לראות את זה, לכן הוא מתרגש מחשבון של כיתה ב', וכן הלאה.

זה הסיבה למה האיש הזה פתאום מתרגש אך ורק מסרטונים של פוי' קשה הרבה יותר מבעבר.

למה זה חדשות טובות ? כמה סיבות.

דבר ראשון - מה שהשתנה, יכול להתהפך.
דבר שני - זה אומר שאין בי איזה שטן קטן ומרושע שלא משנה מה אני יעשה, הוא תמיד יהיה שם.

יש ספר בעברית על הנושא (של המוח, ויש בו פרק עם הרבה מידע גם על פרונוגרפיה) לא זוכר את השם שלו המדויק.. תקראו, מעניין מאוד.

2. שאלה - כמה אכפת לך מהרגשות שלך ?
מבולבל מהשאלה ? אני ישאל את זה ככה: התורה אומרת לך משהו אחד, הרגשות משהו אחר, מה אתה עושה ?
עוד שאלה - מצד התורה אתה צדיק, אתה עשר, אתה מושלם, אבל אתה מרגיש אומלל - האם אתה חושב שאתה בסדר או לא ?
עוד שאלה - אתה עושה משהו, שההורים אומרים לך שהוא בסדר, החברים אומרים לך שזה בסדר, הרבנים אומרים לך שזה בסדר, אבל אתה מרגיש אומלל מזה, האם אתה חושב שאתה בסדר עם המשהו הזה או לא ?

עכשיו נפתח את השאלה עוד יותר, ונתמודד עם הטענות הבאות:
הרגשות שלך לא רלוונטיים. כי הרגשות לא כתובים ברש"י, לא מצויים בתוס', ואין על זה שום דבר בחומש, לכן הרגשות שלך לא רלוונטיים. מה שהתורה אומרת זה רלוונטי, כל השאר לא חשוב.
הרגש זה מכשול שה' שם לנו, כאילו החיים הם כמו מסלול - כביש, והרגשות הם כל מיני חפצים גדולים שמונחים על הכביש לסבך את המסלול הזה עוד יותר, כמו באיזה משחק באייפון.
היה עדיף בלי רגשות - אנחנו מתמודדים עם רגש התאווה, היה לנו הרבה עדיף בלעדיה. אנחנו מתמודדים עם רגש הפחד, היה לנו הרבה יותר עדיף בלעדיה.

כל השאלות והטענות הללו באים לנסות להכריח אותנו לגבש דעה על הרגשות שלנו - אתה סומך עליהם או לא ? אתה חושב שהם סתם קשקוש שעדיף שלא היה נכנס לראש שלך, או שלא ? לדעתי זה חשוב מעין כמוהו כדי להבריא.

עכשיו ננסה טענות אחרות:
הרגש הוא הנשמה שלך שמנסה להתבטא.
הרגש הוא אלוקים שמדבר אליך דרך הבשר.
הרגש הוא הדבר שאם תתעלם ממנו אתה בחיים לא תהיה חופשי.

3. שאני רואה פנים יפות של אישה (בסרט או ברחוב). ולא אישה סתם, אלא אתם יודעים – אישה אישה, איכותית. אני חש קצת בושה ונחיתות לידה, אני מרגיש סתם גבר פשוט, אחד מאלפים.

ואז אני נזכר בדבר חשוב – שעל אף כל היופי שלה, שעל אף כל החן שלה, היא צריכה משהו ממני שאין לה, צורך רגשי עמוק – שזה צורך בסיסי כמו אוכל או שתייה, לחיות עם איש (ברמה הרגשית).

זה דומה לאדם שעומד ליד מטוס ענק ומתבייש, ואומר – מי אני ליד הדבר היפה והענק והיקר הזה ? זה עולה יותר ממה שאני ירוויח כל חיי...

ואז הוא נזכר שעל אף גודלו וגדולתו של המטוס, רק הטייס יכול להטיס אותו, ובלעדיו המטוס יהיה דבר יפה מאוד למראה ותו לא.

אבל זה גם נותן עליי אחריות, אתם מבינים ? אני צריך לעבוד קשה כדי להיות ראוי למטוס הזה, לא כי מישהו יעצור אותי אם אני ינהג, אלא פשוט כי אני חש שלמטוס הזה מגיע הטוב ביותר.

4. אני מודה שבמחשבה הזאת אני לא מצליח בכלל, אז כבר מראש אני אומר את זה.
אני מוריד המון סרטים וסדרות בצורה לא חוקית, כלומר, לא משלם עליהם. ואני כל כך רגיל לזה שזה בכלל לא גניבה בראש שלי.
אני מתרץ לעצמי תירוצים כמו "זה נהנה וזה לא חסר" אבל באמת זה לא נכון, אני יודע את זה עמוק בלב. הרבה אנשים עבדו מאוד מאוד קשה על משהו, ואתה לוקח את זה בלי לשלם אגורה.

ואני חושב שכל הגניבות הללו מתנקמות בי לאט לאט בנפש.
כי אם אתה לוקח משהו ששווה כסף, ולא משלם עליו כלום, מתחיל להיות לך חוסר הערכה לכסף. הכסף לא שווה בעיניך כלום. כי לקחת משהו ששווה למשל 50 שקל, ושילמת עליו 0 שקל. עוד פעם, ועוד פעם, ועוד פעם... המון פעמים. כל זה גורם לך לזלזל בערך שהאחר יצר עבור עצמו. 
ושאתה מזלזל בערך שאיש אחד מייצר בשביל עצמו, אז אתה מזלזל בערך שאתה יוצר בעצמך..
אם אתה מחליט שמה ששווה 50 שקל שווה 0 שקל, אז גם מה שאתה עושה ששווה 50 שקל, בעצם שווה 0 שקל.
אולי זה קשור להתמכרות ? אולי, לא יודע.
הרי אם אתה מחליט שלעבודת האחר אין שום ערך, אז גם לעבודתך אין ערך, ואם אין לעבודתך ערך.. זה קצת מכניס אותי למקום לא טוב, שאולי התאווה שם, לא יודע.
בעזרת ה' אני ישתדל להפסיק.

כאדם מאמין, אני מגלה שטעיתי בעבר ביחסי אל המצוות, וכעת אני נוטה לראייה מאוזנת יותר שלהם.

מה זה אומר ? זה אומר שבשנים שנלחמתי מול התאווה, גיליתי שאין מה לעשות - יש מצוות שחשוב מאוד לשמור אותם ולקיים אותם על מנת להתמודד מול התאווה. ויש מצוות שפחות עוזרות. ולהתעקש לקיים אותם כאשר יש לך משאבים מנטליים, פיזים ורצוניים נמוכים זה פשוט טיפשות. ואפילו תורם לבעיה.

פרסמתי פה בעבר שאנשים שמוגדרים "מאמינים פנטיים" או "דתיים מאוד" הם בעלי סיכוי של 91% יותר ליפול בפוי' (פורנו), ולמה ? (וזה ניחוש שלי:) כי הם מייחסים חשיבות יתרה לערך של השכר של המצוות.
וכאשר הם רואים שכר אחר - כמו גוף של אישה, גם אליו הם מייחסים חשיבות יתרה.

בנוסף לכך, וכל מי שמכור יודע את זה - יש נקודות שאתה חייב לבחור את המלחמה שלך: האם אתה בוחר להשקיע את הזמן לברר על סינון ולהיכנס לסוג של הקפאה נפשית בתהליך החיפוש המייגע אחרי סינון ונדר ? או שאתה מתעקש להתפלל שלוש תפילות ביום ולהסתכן בכך שלא יהיה לך את היכולת לעשות כלום ? זה לא שאלות פשוטות, ההלכה היבשה אומרת להתפלל שלוש תפילות ביום, אבל בהלכה היבשה לא כתוב מה עושים כאשר יש לך מיליוני נשים זמינות בלחיצת כפתור. בקלות ובזמינות בלתי נסבלים, ההלכה נותנת לך חוקים, אבל בסעיפים הקטנים של ההלכה לא כתוב איך מקיימים אותה, אלא כתוב עוד ועוד חוקים.

וזה היה הראייה של הצד האחד של המטוטלת: יש מצוות שעוזרות לך להילחם בתאווה, ויש מצוות שהן עול מיותר שיש להניח בצד ולקיים אותם שוב כאשר אתה פנוי נפשית לעשות כן, ולא מופצץ בגירויים בהם יש להילחם בכל עבר.
משהו כמו דוד המלך - הוא נלחם בכל האויבים, ומן הסתם הוא לא עשה את זה תוך כדי שמירת כל ההלכות לעילא ולעילא - הוא היה צריך לעגל פינות.
 ורק בנוח כל האויבים שסביבו, שלמה המלך יכול היה לבנות בית מקדש.

עכשיו אחרי כמה שנים, אני חושב שאני רואה את הצד השני של המטוטלת.
ציצית, תפילין, תפילות קבועות, לימוד קבוע - מה לזה ולמלחמה בתאווה ? לכאורה כלום.
אם יש לי 5 דקות לעשות משהו, עדיף בהרבה שאחשוב בחמש דקות הללו איך להילחם בתאווה, ולא אטרח עם תפילין. כי הפוי' זה סכנת חיים, אי הנחת תפילין - לא.

אבל זה לא נכון.
כי לעשות משהו כמו שצריך, באמת ובתמים, ולעשות אותו טוב מאוד, ולהצליח בו, אתה צריך לעשות תמיד שני דברים:
א. אתה צריך להיות יעיל בו כמה שאפשר.
ב. ואתה צריך להתחבר אליו כמה שאפשר.

ושניהם שווים בחשיבות שלהם.
ביעילות אני תותח - מי מבין בסינונים יותר ממני ? מי מבין בשיטות של נדרים יותר ממני ? לא הרבה. כי קידשתי את היעילות של המלחמה בתאווה, כי קידשתי את היעילות של עבודת ה'.
מבחינתי, עבודת ה' יעילה, זה עבודת ה' האמיתית.

אבל טעיתי.
כי ציצית, תפילין, לימוד "טיפשי" של איזה חמור שנגח איזה פרה, לחזור על אותו טקסט משעמם שלוש פעמים ביום, ללמוד איזה פרטים טרחניים על קומקום בשבת. כל זה הוא לא על מנת לשפר את היעילות שלך בעבודת ה', אלא לשפר את החיבור שלך לעבודת ה'.
קחו למשל את הדרשות פרשת השבוע של רבנים - זה לא עמוק במיוחד, לא חכם במיוחד, לא שובר סלעים ולא מרוצץ הרים. זה פשוט רעיון - לפעמים מוצלח לפעמים לא מוצלח, שיש לרב על הפרשה, ואני מוצא את עצמי משתעמם מהר. מה הטעם לשמוע אותו ? הרבה יותר עדיף להרהר בנוסח החדש של הנדר שאני מתכוון לכתוב.

שוב - טעיתי, יש לזה את מידת החשיבות השווה ליעילות.


מה שמצחיק זה שאם אתה תזנח את הפעולות שנותנות לך חיבור לה', ואתה מתמקד אך ורק בפעולות שמייעלות את עבודת ה', אתה לא תהיה יעיל בכלל.
ואם תתמקד רק בחיבור ולא תתמקד ביעילות, אתה לא תהיה מחובר בכלל.

החיבור והיעילות, זה שני דברים שצריכים את השני, אם השמדת אחד מהם השמדת את כולם.
לכן צריך איזון - אם תחפש את החיבור ורק את החיבור, אתה תלך לאיבוד, כי החיבור לא יציל אותך מהפוי', סינון טוב כן.
אם תחפש את היעילות אתה תלך לאיבוד - סינון תמיד, ולעולם ועד, יסתמך על הסביבה התרבותית של האדם כדי לפעול ביעילות. על הדרך שהוא תופס דברים, על הרגש שלו, וזה דורש חיבור.

אני נוכח בזה בעוד דברים בחיי - לימודים, עבודה, כל דבר. אתה יכול לחפש להיות יעיל בעבודה שלך, ולמצוא דרכים לצמצם עוד ועוד את המאמץ שאתה משקיע בעבודה, תוך שמירה על אותו סטנדרט גבוה של יכולת.
אבל אם זה הדרך היחידה בה תתפוס את העבודה, אתה הולך בדרך רעה. כי אתה צריך גם להתחבר לעבודה שלך, ובחיבור אתה צריך לעשות דברים לא יעילים, כדי להיכנס לעבודה שלך בלב ובנפש, ואז לעשות את זה הרבה יותר טוב.




עריכה: כמובן שללמוד הלכה, גמרא ולקיים מצוות זה נפלא. אבל רק אם אתה מפעיל את הכפתור במוח שלך שנותן לך דופמין כל פעם שאתה עושה את זה.
וקל להפעיל את הכפתור הזה, אם יש לך משמעת עצמית ואתה יודע מה אתה עושה, אתה יכול לגרום ללימוד תורה ולקיום מצוות להיות מכונות לייצור דופמין.
אבל אם אתה מסרב לעשות את זה (ואתה צריך לסרב לדעתי לעשות את זה), אתה מגלה שאחרי שהערפל של הסמים מתפוגג, מדובר בעצמות יבשות.
אבל אתה צריך לשמור על העצמות יבשות, כדי שתוכל להתחבר. אם תתעקש להשאיר בשר על העצמות, אתה לא תצליח להתחבר. ותמשיך להיות מכור. זאת דעתי.

פתאום אני מבין, שנשים באינטרנט זה כמו תפוזים.
הבנתי את זה בזמן שסחטתי תפוז במסחטה, לקחתי תפוז שנראה טוב, חתכתי לשניים, וסחטתי אותו, הפרי הוא כעת חסר תועלת וזרקתי אותו לפח, ואת המיץ מהתפוז - שתיתי.

אני מדמיין את אותו הדבר לגבי תמונות של נשים בפוי' של האינטרנט - אני לוקח תמונה של אישה, "סוחט" מהתמונה את המיץ-סם של הדופמין, ושותה את הדופמין לרוויה.
ואחרי מספיק סיבובים של "סחיטה" מהתמונה, התמונה כבר לא מרגשת כמו בעבר, ואני זורק את התמונה לפח.

לפעמים קל לשכוח שהדופמין מהתמונה והתמונה זה לא אותו דבר, אבל זה באמת לא אותו הדבר. ומי שמתמכר לכך עלול לגלוש לקו המחשבה הזה, שהוא מסתכל על נשים הוא לא יגיד לעצמו
"אני רוצה לצרוך את התפוז (שזה בסדר, הרי משיכה מינית זה דבר בריא) ולשתול את הזרעים שלו בגינתי כדי שיצמח עימי", אלא "אני רוצה לסחוט את המיץ מהתפוז, ורק המיץ מעניין אותי".

מאוד מתחבר למה שכתבת... במיוחד לחלק שהתפילות מכבידות עליי ולכאורה "מרחיקות" אותי מההחלמה..

כבר בערך חודשיים שאני לא מתפלל.. לא שחרית לא מנחה ולא ערבית..

אני מניח תפילין בבוקר ואומר קריאת שמע.. אבל הרצון שלי להתפלל 18 או במניין שואף לאפס...

מידי פעם פתאום יש איזו התעוררות ואני הולך להתפלל.. חד פעמי...

אני לא חושב שלא צריך להתפלל ולא חושב שזה שטויות חס ושלום.. אני רוצה להאמין שהאמונה שלי בבורא עולם לא נפגעה, אבל לפעמים כשמגיעה השעה של התפילת מנחה והראש שלי מפוצץ בזבל אני מעדיף לנצל את זה ל2-3 שיחות שיתוף עם חברים במקום ללכת להתפלל במניין... במקרה שלי זה כן בא זה על חשבון זה כי אני עובד וחלק נכבד מיום העבודה שלי הולך על פעולות של התכנית..

בעבר הייתי מתפלל 3 תפילות ביום ובאהבה והתמדה הייתי נהנה מזה ומתחבר מאוד.. אולם תמיד הייתי משומש...

מתקשה למצוא את דרך האמצע.  ממשיך להגיד לעצמי שזה רק זמני.. שזה יחלוף..

אבל את האמת? כבר לא כ"כ בטוח..

כואב לי שאני לא מתפלל.. אני מרגיש רחוק מהקב"ה.. רחוק יותר ממה שאי פעם הייתי.. אפילו מעוד לפני שידעתי על קיומו..

ומצד שני אני לכאורה "נקי" ואמור להרגיש הכי קרוב אליו בעולם?..

אותו הדבר שתמיד חשבתי שבגללו הקב"ה כועס עליי.. שכל העבודה שלי לא שווה.. אותו דבר כרגע מנוטרל.. רק להיום.. ובכל זאת אני עדיין מרגיש רחוק

מתפלל לאלוקים שיעזור לי להתקרב אליו בחזרה. שיעזור לי לרצות ולחכות לתפילה.. למניין.. ל18...

זה חסר לי אבל מרגיש שאין בי כוחות לעשות את זה.. שאני לא פנוי לזה נפשית..

וכשאני עושה בכוח זה לא עושה לי הרגשה טובה..
וכל מה שעושה לי הרגשה לא טובה דוחף אותי חזרה לתאווה...

אוהבים ותודה על השיתוף רובין

מתרפא כתב on 08 מרץ 2020 08:01:



מסכים, תפילת שמונה עשרה הייתה עבורי גם מקור לתחושה טובה, אך כרגע לא כל כך.
אני רואה בה הרבה דברים שנשמעים יותר מדי כמו אדם בלי פילטר: "אני רוצה חוכמה, ורפואה, וברכה, וגשם, והצלחה, ושופטים, וגאולה, ושהאויבים שלי ייעלמו, ואני רוצה הכול (בתפילת "שמע קולנו")".

אני לא רוצה כלום, אני רק רוצה נורמליות. ה' אמר "והריקותי לכם ברכה עד בלי די" ומפרשים "עד שנאמר די , ולא נרצה עוד", אז הנה, אנחנו גברים, תמיד רצינו נשים, והנה קיבלנו כל כך הרבה שכבר בא לנו להקיא. די.
זה למה אני לא מזדהה עם הפירוש הרגיל של תפילת שמונה עשרה שהייתה לי בעבר: מכונת מצוות-דופמין, ומכונה לבקש דברים שקשורים לדופמין - כמו ברכה במעשה ידיי.
אני רוצה להשתמש בתפילה כדי להתחבר, ולא רוצה להשתמש בתפילה כדי לקבל דברים. הבעיה היא שזה דורש פירוש מחדש וחשיבה מחדש של כל התפילה, וזה די מאתגר אותי כרגע.

בצורה ממש מבהילה אני מצטרף לדברייך במדוייק...

לא חשבתי אי פעם שמישהו יתאר את מה שעובר לי בראש בצורה כל כך מדוייקת..

לא יכלתי לתאר את זה ככה אפילו בעצמי אם נצרכתי לכתוב את זה...

מדהים.

אוהבים

מתרפא כתב on 08 מרץ 2020 12:03:



מעניין, שמח לשמוע שזה התחבר אצלך.

דרך אגב אני עדיין מחפש לדעת איך לעשות חתימה בהודעות של שמור עיניך.

מוזמן ליצור איתי קשר טלפוני ואסביר בשמחה.

אוהבים.

מתרפא כתב on 08 מרץ 2020 19:49:

אתה לא מאמין שאני יודע לקרוא הוראות, רק לשמוע אותם ?
מעדיף שתכתוב, לא רוצה, לא נורא...

צא מהריכוז העצמי זה לא קשור אלייך חחחחח

לי פשוט קשה לכתוב את זה בהוראות כי זה קצת מורכב...

מתרפא כתב on 09 מרץ 2020 06:25:

שלחתי לך הודעה בפרטי

מדברים הרבה על דופמין בהקשר להתמכרות לפוי'.
הסם הנורא, הסם שאי אפשר איתו ואי אפשר בלעדיו, שמכוון את כל החיים - אומר להם מה נכון ומה לא נכון, מה שווה מוטיבציה ומה לא שווה מוטיבציה.

אבל למעשה, יש סוד קטן בקשר להתמכרות שלא רבים חושבים עליו.
אתה לא מתמכר לסם אחד כאשר אתה נופל בפוי'. אתה מתמכר לשניים.

שאתה נופל, כלומר, כאשר אתה מאו' (מאונן) ורואה דמות של אישה מעורטלת על המסך, אתה מקבל דופמין.
אבל הגוף לא יכול לקבל דופמין לנצח, והוא יודע את זה, ולכן כל מי שצורך כמויות ענקיות של דופמין, מתחיל (תוך כדי הצריכה של הדופמין) להשתוקק למשהו אחר.

כל מי שמכור מכיר את התחושה הזאת, את התחושה בהתחלה של כל נפילה ("אין מצב שאני יוציא זרע,  אני יפסיק לפני שאני יעשה את זה") לתחושה לקראת האמצע-סוף של הנפילה ("זהו זה, על זה אני יוציא זרע באופן סופי").
אבל למה שבן אדם נורמלי שמקבל כל כך הרבה דופמין, יירצה להפסיק זאת ? מה יכול לשכנע אותו להפסיק את הצריכה של הדופמין ?
תשובה אחת תהיה - כי רגע האורגזמה מרגיש כמו הרבה יותר דופמין מרגע האו', וזה נכון, אבל לא מספיק על מנת שאנשים יוציאו בגלל זה זרע, שהרי אם האיש במקום ליפול ימשיך לאו', הוא ירוויח  הרבה יותר דופמין מאשר אם יוציא זרע ויפסיק.

אני חשבתי על משהו אחר. יש שני מטרות שהגבר רוצה להשיג דרך הנפילה שלו.
דבר ראשון, הוא מבקש להשיג את העונג הגדול ביותר שאפשר - האישה, הסיטואציה, הלבוש, כולם צריכים לגרות עד למקסימום. זה מה שהמומחה גארי ווילסון מכנה: "פתיחת כרטיסיות רבות בדפדפן וחיפוש הסצנה הטובה ביותר".
דבר שני, הוא מבקש להפסיק את החיפוש אחרי העונג, אחרי שחיפש ומצא את העונג הגדול ביותר שאפשר.

באופן מפתיע מאוד - זה דומה לגן עדן, מהו גן עדן ? זהו המקום עם העונג הכי גדול שיש, אבל ! זה המקום בו החיפוש מסתיים. 
אין כזה דבר לעבוד קשה בגן עדן, או להתאמץ, זה סתירה לעצם מהותה של גן עדן. גן עדן זה עונג, אבל עונג במקום בו החיפוש הסתיים. זה השלווה האמיתית. ניצחנו, הצלחנו, השגנו, עכשיו מגיע לנו חופש.
הרי ידוע לכל היטב שהעונג משכיבה או צפייה באישה מעורטלת הוא גדול מאוד, אבל ידוע גם היטב שזה משבש את הדעת, מעסיק את המחשבה ובאופן כללי מונע שלווה.
בגן עדן אין סוג כזה של עונג, יש עונג מדהים, אבל יש גם שלווה.

לפה נכנס הסם השני, שהשם הכללי שלו הוא אופיואיד, אופיואיד גורם לך להפסיק לרדוף אחרי הכול ופשוט לראות הכול בעיניים רגועות יותר.
כמה זה ממכר ? שמעתם על הרואין ? הרואין זה אופיואיד. למעשה, אופיואידים זה קבוצת הסמים הממכרים ביותר בעולם, כי האופיואיד, יחד עם אחיו הדופמין, השלווה עם העונג, הם למעשה שער הכניסה לגן עדן, וכולם רוצים להיכנס פנימה.


מה שמצחיק הוא, שברגע שאתה מבצע אורגזמה, אתה מקבל את האופיואיד למוח.
ואז המכור הדתי הממוצע נזכר ברגעים שהוא צרך בהם דופמין, ומתבייש בעצמו. אבל לא חושב על כך שהוא צורך ברגעים של הבושה אחרי האורגזמה אופיואידים בכמויות אדירות, שנוצרו בגלל השימוש שלו בפוי'.
גם דופמין שנצרך באופן פסול - הוא פסול.
וגם אופיואיד שנצרך באופן פסול - הוא פסול.

לסיכום - הנפילה בפוי' היא הניסיון של האדם להיכנס לגן עדן, וגן עדן מורכב משני דברים, העונג והשלווה. והגבר לא ינוח עד שהוא יקבל את שניהם.

לפעמים מצאתי את עצמי נופל, לא כל כך בגלל שאני מעוניין בלקבל דופמין, אלא בגלל שהשתוקקתי למחיקת כל התחושות של רדיפה אחרי העונג או הצער מחוסר ההצלחה ברדיפתו, בגלל שהתשתוקקתי למנוחה, למנוחה אמיתית.
כמובן שלא התנגדתי שתוך כדי תהליך אני מקבל הרבה דופמין - דמיינו בית חולים בו החולה מקבל סם הרגעה, אבל לפני זה הוא מקבל סם שגורם לו להרגיש עונג, גם חולה כזה לא יתנגד בכלל. ואני לא שונה ממנו.

לפעמים יש שאלה פשוטה שהאדם שואל את עצמו: מה אני רוצה לעשות עם חיי ?
במה אני רוצה לעסוק ? עם מי להתחתן ? ועם מי להתחבר ?

שזה קורה, התשובות לשאלות הללו, זורמות די בחופשיות, הם לא קלות לתשובה, אבל הם אפשריות.
כמובן, שאפשר לענות מייד שאני רוצה הרבה ממון ואישה כבר נשואה לי ולצידי, אבל זו תשובה טיפשית. הרי לא שאלתי מה אתה רוצה בסוף הדרך, שאלתי איזה דרך אתה רוצה להתחיל.
הרי אתה לא שואל קוסם שיכול לתת לך הכול מייד ובקלות, אתה שואל את עצמך מה אתה רוצה לעשות !!

אז התשובה האמיתית לעצמי תהיה: שאני רוצה ליצור קשר נפשי עם אישה שאני אוהב, לחפש ולמצוא עיסוק שאני אוהב, לחפש ולמצוא ידידים שאני מחבב.

אבל אפילו התשובה הזאת היא לא טובה.
הרי אתה יכול להשיג את כל הדברים הללו בשנייה, וזה עדיין לא יספיק.
אתה רוצה להתעסק במשהו שאתה אוהב ? רוב מוחלט מהם אפשר לעסוק כבר עכשיו במקום שאתה יושב בו מול המחשב.
רוצה קשר נפשי עם אישה או ידידים ? לך לדבר עם מישהי למשך כמה דקות, או תשחק במחשב או תראה סרט - לפעמים הם משכנעים מספיק לגרום לך לחשוב שאתה בעלילה אמיתית עם אנשים אמיתיים שיוצרים איתך קשרים אמיתיים.

אבל אם תעשה את כל הדברים האלה, אתה עדיין לא תרגיש בסדר.
וזה לכאורה ממש מוזר ! הרי פירטת לפני רגע מהם החלומות שלך, והנה מתברר שאתה יכול להגשים את כולם בעשר דקות הבאות. ואתה לא קופץ באוויר מרוב שמחה. למה ? מה הבעיה ?

הבעיה היא - שאתה לא באמת רוצה אישה, או  עיסוק, או ידידים.
אתה רוצה משהו עמוק מזה בהרבה: אתה רוצה שיהיה לך מוטיבציה בוערת לעיסוק מסויים. שתהיה לך מוטיבציה בוערת ליצור קשר נפשי, שתהיה לך מוטיבציה בוערת ליצור קשרים עם ידידים.
אתה רוצה - לרצות, לרצות בעומק נפשך, לרדוף ולטפס ולעשות הכול אבל הכול בשביל זה.

אבל כרגע, אתה לא יכול לרצות את זה.
אתה מנסה להרגיש את הרצון הבוער לעשות את זה, אבל לא מצליח.
או שאתה מצליח להרגיש את הרצון הבוער, אבל האש הזאת מתכבית בקלות על ידי הרצון הבוער הרבה יותר לעשות שטויות - פוי', בזבוז זמן, סרטים, אישור חברתי, וכו'.

הרי מה מתפללים כאן בפורום ? שנפסיק לראות פוי' וליפול. אבל למה ? כדי שנהיה בעלים טובים יותר, עובדים טובים יותר, אנשי משפחה טובים יותר.
אבל האם זה באמת מה שאנחנו רוצים ? ואם תהיה מחר בבוקר איש משפחה למופת ועובד מצטיין בלי שום עניין במשפחה או בעיסוק שלך, אתה בטוח שתאהב את זה ? ברור שלא.
אנחנו לא רוצים להיות טובים במשהו, אנחנו רוצים להיות קשורים למשהו מסויים מאוד, כלומר, אנחנו רוצים שתהיה לנו מוטיבציה אדירה למשהו מסויים מאוד.

אנחנו לא רוצים להיאבק ברצון שלנו לבזבז את הזמן או להשחית את המחשבה. אנחנו רוצים להגיע לתודעה, שאחריה השאלה היא לא "האם נעשה את הדברים הטובים", אלא "מתי נפסיק בשביל לאכול ולישון" - כי אנחנו כל כך עסוקים בלעשות את הדברים הטובים, שאנחנו לא מסוגלים לאכול או לישון מרוב התרגשות.

לפעמים, מרוב תסכול על כך שאנחנו עדיין לא רוצים (את מה שאנחנו רוצים לרצות). אנחנו חוזרים חזרה לדברים שמבזבזים זמן - סרט, משחק מחשב, בזבוזי זמן, אישור חברתי, רק על מנת שנחוש את המוטיביציה והרצון לדברים הללו שלא שווים דבר,  רק כדי שנזכור שקיים דבר כזה, מוטיבציה בוערת למשהו.

אוהבים!

מאוד מתחבר..

התפילות שלי אכן ברובן הן דווקא על העניין של המוטיבציה והרצון.

אני מוצא את עצמי מתפלל רוב הזמן שיהיה לי רצון אמיתי והנאה אמיתית מהעבודה שלי, מהעזרה בבית, מהתפילות, מלימוד התורה הקדושה.

אם יהיה לי רצון והנאה מהדברים האלה (שהם אלו שממלאים לי 95% מהחיים שלי) אזי אוכל להגיד שהגעתי לנחלה. שאני אהיה אדם מאושר. שלא אצטרך לברוח לשום מקום.. ולא אחפש ריגושים.

בגלל זה הרבה פעמים בקבוצות שומעים את המושג "תן לי למצוא בך את מה שאני מוצא בתאווה"

אני חושב שזה מתמצת בדיוק את כל העניין הזה לבקשה אחת פשוטה.

אוהבים

מתרפא כתב on 14 מרץ 2020 18:43:


מסכים.
מוטיבציה ורצון זה בעצם מנוחה, כי אתה לא צריך להיאבק יותר במה שאתה עושה - אתה כבר רוצה לעשות. זה מנוחה אמיתית.

הבעיה היא שאני לא יודע מתי זה יגיע.
אם נניח אני עושה משהו קשה, ואני יודע שאם אמשיך לעשות את מה שאני עושה במשך 90 שעות סך הכול, אני יתחיל לאהוב את זה, אז אני יתעודד מאוד. כי אני יודע שיש אור בקצה המנהרה.
אבל בהתחלה, אני לא יודע, אני רק יודע שזה מבאס, ולא כיף, ואני לא מרגיש מוצלח במיוחד, או טוב במיוחד, אני מרגיש גרוע ולא מוצלח. זה לא בדיוק עוזר כדי לעודד התקדמות...

אני חושב שזה חשוב גם איך אתה ניגש לדברים.
אם אתה ניגש ללימוד או לעבודה בצורה הנכונה, אתה יכול להתחיל לקבל רצון וחשק לזה אחרי מספר ימים, ואם אתה ניגש לזה בצורה לא נכונה, אז אפילו אחרי 2 חודשים אתה עדיין לא תרגיש את זה.

וזה מסובך לעורר מוטיבציה נכונה - אני למשל החלטתי שהדרך למוטיבציה היא דרך התמכרות לאישורם והערכתם לבני אדם, לכאורה זה צעד חכם מאוד מצידי - להשתמש בהתמכרות כדרך להתקדמות.
אבל בפועל, זה יצר כל כך הרבה תופעות לוואי שלא חשבתי עליהם, שהיה עדיף לוותר על כל הדרך הזה מההתחלה.
זה רק דוגמא אחת למורכבות של יצירת מוטיביציה אמיתית, יציבה ובריאה.