אין ספק שכשהיינו במחלה היו לנו רגעי קרבה מאוד גדולים. ההשתפכויות הפתאומיות של תפילת געגוע על המצב שלנו, השירים העמוקים, הצעקות מעומק הלב, תיקון הכללי שקראנו באדיקות אלפי פעמים בכוונה.

ובהחלמה, קצת בנאלי. שוב תפילת השלווה ותפילת הכניעה. מפגש חביב שכבר התרגלנו ובדיחות תפלות.

בפרשה, שני בני אהרון, בסחרור היין חוו חויה רוחנית מדהימה. התקרבו לקודש הקדשים. אבל זו אש זרה. לא מגיעה מבנייה רוחנית, מתהליך של חשבון נפש מוסרי נוקב וחסר פחד ונקיות נפשית. ובסוף דברים כאלה מתים.

ואהרון מצטווה להתרחק מהיין והשכר. כדי להבדיל. לצאת מהסחרור והעשן המסנוור. להבדיל. בין הקודש לחול, בין הטמא לטהור.

ואחר כך, בכניעה רבה גם לא להתאבל. גם כשהנפש צועקת. בנייה נפשית של התקרבות לקודש מתחילה מכניעה. רצונו יעשה.

וידום אהרון.

תודה רבה, אהבתי מאוד את הרעיון ומאוד מזדהה.