[dir=rtl]מאוד חיזק אותי,
מניח את זה כאן.
(מתוך קונטרס של חסידי ברסלב שיצא לאור לחנוכה האחרון, על הסיפור ,מעשה מאורח, של רבי נחמן)
כא. ועיין ב'ליקוטי הלכות' שילוח הקן ה' אותיות א' - ב': "צריך לדבק ולקרב
עצמו לה' יתברך כאילו ה' יתברך נגלה ומתקרב אליו, אבל כל מה שמתקרב ביותר
לה' יתברך - צריך להתרחק יותר, היינו לידע כי הוא רחוק מאוד מה' יתברך, כי
אם יחשוב וידמה בדעתו שכבר נתקרב לה' יתברך ויודע בידיעת ה' יתברך - זה
סימן שאינו יודע כלום וכו', וזהו בחינת 'שלום שלום לרחוק ולקרוב' )ישעיה נז יט(
וכו'. וזה בחינת שילוח הקן, כי זה כלל גדול, שצריכין לידע שאין יודעין כלל
וכו', על כן צריכין לזכור היטב את כל הנאמר לעיל בהתורה הנ"ל )ליקוטי קמא סימן
סג( על עניין 'מגלה טפח ומכסה וכו'' אצל ה' יתברך ואצל הצדיק, לידע שכל מה
שמתקרבין יותר - כמה וכמה רחוקים עדיין, וזה הן אצל ה' יתברך והן אצל
הצדיק, כי גם הצדיק סתום ונפלא ונעלם מאיתנו מאוד, אך כמו שה' יתברך
והתורה והצדיקים הם סתומים ונעלמים מאיתנו מאוד מאוד, כמו כן הם קרובים
וסמוכים ונגלים אלינו מאוד, וכן להיפך, כמו שהם נגלים וסמוכים וקרובים אלינו
מאוד, כמו כן הם רחוקים ונעלמים ונשגבים מאיתנו מאוד, וכן חוזר חלילה, כי
שניהם אמת וכו', שזהו בחינת מה שמבואר בהתורה הנ"ל על 'שלום לרחוק ולקרוב
וכו''. אי לזאת צריכים לידע שלפעמים כשה' יתברך עוזר לו שמתנוצץ לו איזה
התנוצצות ורואה איזה התקרבות, אף על פי שבאמת הוא התקרבות אמיתי מאיתו
יתברך, והוא חסד גדול ונפלא שה' יתברך מפליא חסדו עימו, אף על פי כן אל
יטעה שכבר הוא סמוך וקרוב לה' יתברך ולהתורה ולהצדיקים, כי צריך לידע כל
הנ"ל, שכל מה שהוא מקורב ביותר - עדיין הוא רחוק מאוד מאוד, כי 'לגדולתו
אין חקר' )תהלים קמה ג(, ואי אפשר להסביר זאת היטב כמבואר בהתורה הנ"ל. אבל
אף על פי כן צריך לידע שהישועה והחסד של כל התקרבות והתקרבות כל שהוא
הוא חסד נפלא, כי הוא התקרבות אמיתי וישועתו לנצח, אך אף על פי כן עדיין
רחוק ממנו מאוד תכלית ישועתו, וצריך עדיין להיות עומד ומצפה הרבה לישועתו
יתברך, עד שיזכה להיוושע בשלימות, לצאת ממה שהוא צריך לצאת, ולהתקרב
למה שהוא צריך להתקרב".
כו. ראה ב'ליקוטי הלכות' כלאי בהמה ד' אות י': "ועל כן נקרא 'חנוכה' לשון
'חינוך', בחינת חנוכת הבית המקדש, כי לא די שלא החריבו עבודת בית המקדש,
אף גם זכינו על ידי תוקף הניסים להמשיך תיקון כזה, לעשות חנוכה בכל שנה
ושנה וכו', כי עיקר הגאולה ובניין בית המקדש יהיה על ידי זה, על ידי תפילותינו
וצעקתנו כידוע וכו'. וכמו כן הוא בכל אדם ובכל זמן, שעיקר החינוך לעבודת
הבורא יתברך הוא על ידי בחינה זאת, בחינת תודה והודאה שהיא בחינת חנוכה,
כי לפי מה שעובר על כל אחד ואחד, כפי מה שיודע בנפשו ריבוי הייסורים
והצרות מתאוות היצר הרע ומהפרנסה וכו' וכו', רחמנא ליצלן מעתה, בוודאי היה
קשה להתקיים עד שיזכה לגאולה שלימה, דהיינו שיהיה איש כשר כראוי, שזהו
בחינת גאולה שלימה, ועל כן באמת כמה וכמה התחילו ונפלו, ויש שהאריכו
בעבודתם ימים ושנים אבל אחר כך לא יכלו לסבול מרירות הכבידות של הבעל
דבר, ונפלו כל אחד כמו שנפלו רחמנא ליצלן, אבל מי שחפץ באמת לאמיתו,
לחוס על חייו - עיקר קיומו על ידי בחינה הנ"ל, שבכל מה שעובר עליו, יהיה
איך שיהיה, אפילו אם רואה שהוא בעצמו החייב מאוד במעשיו שאינם טובים
וכו', אף על פי כן אין אדם אפילו הגרוע שבגרועים שאין הקדוש ברוך הוא גומל
עימו חסדים נפלאים בכל יום, כמו שתיקנו לנו לומר בכל יום 'נודה לך וכו' על
ניסיך שבכל יום וכו' ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת וכו'', ובוודאי דברי
רבותינו זכרונם לברכה כנים ואמיתיים וכו'".
לט. גם העיקר הוא לידע כלל זה, שאחד שנמצא ברפש וטיט חייב להתחזק
ולהמשיך הלאה והלאה, כי אם יישאר לעמוד שם הרי שייכנס עמוק יותר, על כן
מוכרח הוא להוציא בכל פעם על כל פנים אחת מרגליו מן הבוץ, וכמובא לעיל
בחלק ג' סימן קכ"ב: "רבינו הקדוש אמר: ) 'כשאדם נופל ושוקע
לתוך רפש וטיט, אסור לו להתמהמה ולשהות שם, רק רגל בפנים - רגל בחוץ,
רגל בפנים - רגל בחוץ; והרגל האחרונה כבר תהיה בחוץ". ואנשי שלומנו היו
מסמיכים ומבארים על פי זה את הפסוק )תהלים סט ג( "טבעתי ביוון מצולה ואין
מעמד": "טבעתי ביוון מצולה" - היינו שהוא במצב של נפילה, שקוע בטיט היוון
חס ושלום, ואף על פי כן הוא משבח את עצמו באמרו "ואין מעמד", היינו שיש
לי את ההתחזקות הזאת לכל הפחות, לבלי לעצור ולהישאר עומד בזה היוון
מצולה, כי אם אתגבר שלא לעמוד שם על עמדי, רק 'רגל בפנים רגל בחוץ' כנ"ל
- אזי אצא מהרפש! - , 'ואין מעמד'. גם פירשו אנשי שלומנו
בזה, שהרגל האחרונה אשר תהיה כאמור 'בחוץ', היא מרמזת על צאתו של האדם
מן העולם, על יום הפטירה וההסתלקות, כי כל ימי חיי האדם רצופים נסיונות
קשים ומרים, עד נשימתו האחרונה, והעיקר שיצליח לאחוז עצמו תמיד במלחמה
הגדולה והארוכה, והרגל האחרונה תהיה מחוץ לרפש - ובזה ייצא מנצח במלחמה
קשה זו )רל"י(; ]ראה ב'ליקוטי הלכות' ברכת השחר הלכה ה' אות מ"ב: "וגם דעת
לנבון נקל שזה הפסוק )ויקרא כב ז( 'ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים', מרמז
על ביאת שמשו ביומו האחרון, בעת פטירתו שהוא בחינת ביאת השמש של כל
ימי חייו, שיש שעיקר גמר טהרתו יזכה רק אחר ביאת שמשו לגמרי, וכעין שאמרו
רבותינו ז"ל )יומא פו.( שיש כמה וכמה שאף על פי שעשו תשובה והיה להם ייסורים,
עדיין תשובה ויום הכיפורים וייסורין תולין, עד יום המיתה שמכפר. ועל כן כל
מי שהוא בבחינה זאת, אם ייפול חס ושלום בדעתו מחמת זה שעובר עליו, לא
יזכה גם אחר יום המיתה, שהוא אחר ביאת שמשו, לאכול מן הקדשים, כי בוודאי
הטמא לגמרי ולא טבל עדיין אין מועיל לו הערב שמש, רק זה שהתייגע כל ימיו
בכל מה שעבר עליו, והתחזק ברצון הנ"ל וטבל במקווה והתחיל בכל יום להיטהר
עצמו וכו', אף על פי שלא עלתה בידו להיטהר בשלימות, אף על פי כן 'לית
רעותא טבא דאתאביד' )זוהר תרומה קנ:(, מכל שכן דיבור טוב ומעשה טוב, עד שיזכה
שיושלם טהרתו אחר ביאת שמשו, ביומו האחרון, בבחינת 'ובא השמש וטהר',
'ואחר יאכל מן הקדשים' שהוא חלקו הטוב לעולם הבא, שיזכה אליו תיכף אחר
ביאת שמשו ולא יצטרך להתגלגל ולסבול מה שצריך לסבול מי שלא הכין את
עצמו כלל בימי חייו. כי אז ביום האחרון מתקבצים כל מה שחטף טוב בזה
העולם בכל יום ויום, וכל רצון ורצון טוב שהיה לו בכל יום ויום כל ימי חייו,
ורק זה הוא תקוותו והשארתו לנצח, ואז יידע ויבין כל אחד ואחד החילוק שבין
מי שהשתדל ורדף אחר התכלית ברצונות חזקים בכל יום, אף על פי שלא זכה
אליו בשלימות, ובין מי שלא השתדל כלל, וכמו שכתוב )מלאכי ג יח( 'ושבתם וראיתם
בין צדיק לרשע וכו'', שיהיה חילוק אפילו בין מי ששנה פרקו מאה פעמים למי
ששנה פרקו מאה פעמים ואחד )חגיגה ט:(, מכל שכן וכל שכן בין המשתדל לאינו
משתדל, והעיקר כפי התקרבותו לצדיקי אמת הנכללים בזקנים דקדושה, העוסקים
להעלות כל הנופלים והרחוקים מאוד מאוד ממקומם שהם לרצון עליון וכנ"ל,
אשרי שיאחז בהם"[.
[/dir]
