לאחרונה נתקלתי בהרצאה ממנו הבנתי את המושג 'חוסר אונים' בצורה הרבה יותר עמוקה ויסודית ואנסה לתמצת אותו כאן.
ההבנה הראשונה היתה: המטרה בצעד זה הוא- לצאת מההכחשה ולהודות בבעיה, במקום לתרץ כל נפילה כמקרה בפני עצמו שבדיוק קרה, או להתלות במחשבה שאם רק ארצה וכשיהיה שעת הכושר אז בטח אסיים עם זה, אז במקום כל זה באה ההודאה בחוסר אונים - יש לי בעיה ואני לא לצאת ממנו..
עוד משהו שיוצא מזה הוא שאין לי את ה'זכות' להכנס לסכנות, להתקרב למשהו מגרה ובטח לא לטעום ממנו - כי אין לי הרי הכח לעצור,
כל זה היה ההבנה הראשונה - אם לדבר בשפה של ה'תוכנית' אז אפשר לסכם ככה: צעד הראשון היא ה'כרטיס כניסה' שלי, זה הבעיה שלי וזה גם רמת המינימום שאני מצפה מעצמי.
לפי ההבנה היותר עמוקה: ה'חוסר אונים' אינו רק נקודת התחלה ושאיתו אני מגיע - אלא היא העיקר ויסוד האמיתי לכל השינוי.
ולהרחבה:
