תרבות הפריקה מול תרבות השיתוף.

מי שקצת נוכח ברשתות חברתיות מסוימות (שם זה בולט, אבל זה נמצא רבות גם ב"עולם האמיתי") מכיר את המושג "פריקה". לכאורה, זה בדיוק כמו השיתופים שאנחנו עושים כאן, מספרים מה קרה, מה אנחנו חווים, מה פועל עלינו. אבל יש כאן נקודה אחת פשוטה שֶׁשׁוֹנָּה.

קודם כל ברובד הפשוט ביותר, מילולי - כשאני משתף אני נותן לאחרים דבר שיש לי ומתחבר איתם ע"י השותפות. כשאני פורק אני זורק את המשא שלי במקום מסוים (פרטי או ציבורי) והולך. יש הבדל גם בין הלשון של 'חילוק' לבין 'שיתוף' – בחלוקה יש פירוד מהשלם, מה שאין כן בשיתוף שעדיין כל אחד שייך בהכל.

כשאדם "פורק" הוא זורק את אשר על ליבו ב"מקום הפתוח", בלי להתחשב בסובבים, בלי להתאים אותם למציאות, למקום ולזמן. אדם שפורק לאו דווקא מצפה להבנה, להזדהות, הוא פשוט רוצה להשתחרר מהלחץ שעליו – ממילא לא יבוא לו מרפא מהסובבים, כמובן שלא מהאלה שלא חלפו על פני משאו בהתעלמות גמורה ואולי אפילו בשאט נפש.

כשאדם משתף הוא עושה זאת מתוך מחשבה, מתוך התבוננות, לאו דווקא כאשר המשא נעשה בלתי נסבל אלא לפעמים אף לפני כן. השיתוף נעשה מתוך התחשבות בסובבים, איזה תוכן יכול להיות פוגעני או לא ראוי? אולי ההתנסחות לפעמים תוריד את רוחם של הקוראים? אולי תוביל אותם אל אותו המקום החשוך עצמו? ממילא הוא נעשה במקום הראוי (ובזמן הראוי). השיתוף נעשה מתוך רצון לחיבור, להבנה והזדהות, מתוך רצון להתקדם ולא לשוב אל אותו הסבל, זאת ע"י החיבור וההשתתפות עם אחרים וקבלה מהם. במילה אחרת – ברית [מידות ראי"ה, ברית אות א'].

בעקבות דבריו של זעיר אנפין לפני חודש בפוסט "והמסע הזה".

את האמת שזה עורר אותי לחשוב על עצמי, לנתח את העבר שלי, ופתאום – בצירוף עוד כמה דברים, אני מבין. ואני רוצה לשתף. לפני תשע שנים (וואו, אשכרה) פתחתי משתמש בשם בדוי ברשת חברתית מסוימת, יצרתי קשר עם אנשים אבל הכל כולל הכל היה מבוסס על שקרים. מה הגיל שלי, אם היצירה שעשיתי פה ושם (אם ציור או כתיבה) הם מקוריים שלי או למה כתבתי וציירתי אותם. הולכתי אנשים שולל עד כדי פגיעה. במשך הזמן לא יכולתי לסבול את השקרים ופתחתי משתמש חדש, נקי, אמיתי, יצרתי קשרים חדשים ותמיד הייתי מזהיר – יש שקרנים. וגם אם לא שקרנים, צריך לדעת שברשת אנשים מציגים את הצד הטוב שלהם, ולכן קל מאוד להמשך. צריך מודעות, שהשכל ינחה.

אבל מה הוביל אותי לשם? מה גרם לי לשקר על עצמי? עוד נקודה – מאז ומעולם (בערך מכיתה ד' אני חושב) אני כותב שירים. באותה התקופה, כשהיה לי את המשתמש הבדוי הייתי מעלה שירים שכתבתי לרשת והייתי מקבל תגובות. כשאנשים שאלו אותי אח"כ לגילי (ושקרתי להם, אבל בפער של שנה שנתיים) הם תמיד אמרו שיש בשירים האלו בגרות מעבר לגיל שלי. אהבתי את המחמאה הזו.

במבט לאחור, זה מובן. ניסיתי לברוח מעצמי, מהמקום שלי בעולם, מהילדות (ואכן אין לי כמעט זכרונות ממנה, דבר שהוא לפלא בעיני). בעיני אותו הילד עולמם של המבוגרים הוא עולם מנותק מרגש, עולם שבו הרגש חסום, שכלי – "התחברתי" לשם, מנתק את עצמי מהמקום שלי. למה? תמיד אפשר לקחת צעד אחורה ולתת אשמים. כרגע זה לא משנה, המטרה היא לחזור חזרה לעולם הילדות. אולי זה לא אפשרי באופן המלא (ק"ו לאופן השלם) – אבל יש דרך עבודה מסוימת.

לא להיות ילד, כמו אותו זקן ששכח תלמודו ושב ללמוד עם הנערים והיה משתטה עמהם, אלא להיות 'אדם'. כלומר – האדם השלם הוא לא שהחליף את עולם הילדות בעולם הבגרות, אלא שעולם הבגרות שלו מבוסס על עולם הילדות, יש בו את שניהם, הוא חי ומכיל את הכל. היום אני יודע שהאנשים המוערכים באמת בעולם המבוגרים הם האנשים שהשכילו במהלך חייהם אבל לא אבדו את הרגש. כן, אפשר לאבד את הרגש. לחלוטין. לפחות את הצד הטבעי שבו. אפשר גם להקים אותו לתחייה, אבל זה כבר רגש אחר, שבסיסו שכלי, ויש כאן עבודה (ראו מידות ראי"ה, ערך 'ברית').

אם אני כן מביט אחורה ומחפש את האשמים אז אפשר ללכת לאט לאט ולבדוק. את התאווה כבר התחלתי לחוש בכיתה ה'-ו', הייתי פותח אינציקלופדיות כדי לראות ציורי גוף מלאים. אפשר להגיד שה"פורקן" הזה פשוט התגלה אלי בדרך, אבל מה שגרם לי את הצורך זה במובן מסוים הריחוק החברתי. היו לי חברים, אבל... ואולי זה לא זה. אולי זה הלחץ של ההורים שאתקדם, אחרי הכל ילד ראשון שלהם, ואני לא אשכח את התחרותיות שהיתה, ההשוואות. ואם נקח עוד צעד אחורה – אולי זו פשוט הנשמה שלי, זו הלך הנפש הטבעי שלי, שכך טבע בי הקב"ה בגלגול הזה.

הייתי לפני כשבועיים בקבוצה, ואחד החברים מסר מסר, והוא דיבר הרבה על כך שהיו לי הרבה קשיים בילדות עם ההורים שלו ועוד כהנה וכהנה. אח"כ הוא דיבר הרבה על הצעדים וכו'.
אחרי המסר שיתפתי, שאני מזדהה מאד עם המסר שלו, אבל עם החלק הראשון אני ממש ממש לא מזדהה.
יתכן שאצלו יש אשמים, ואולי הוא גם צריך לעשות עבודה מסויימת במקום ההוא, לשחרר את הטינות שיש  לו על האשמים, ולהמשיך הלאה את החיים.
אבל אצלי זה לא היה כך, בשום זמן ובשום מקום, לא היו לי קשיים מצד ההורים ולא מצד המשפחה, ולא בתלמוד תורה ולא בשום מקום אחר.
ואדרבה, גם כשההורים שלי שהיה להם סיבה לצפות ממני להרבה, ופתאום הם תופסים שבתור ילד בן 11 אני גונב להם ולעוד כמה מבני המשפחה סכומים של אלפי ש"ח רבים, הם קראו לי לדבר איתי על הענין הזה, אבל לא היה שם שום כעס וטינה, אלא רק רצון כנה לעזור, רק להסב את  תשומת ליבי ולהעמיד אותי על מקומי, בצורה הכי טובה שיכולה להיות.
וגם כשהם תפסו אותי כמה פעמים עם פורנו, טאבלט עם הרבה תאווה, וכו' וכו', והיו דברים של תאווה שהם בכלל לא הכירו ולא הבינו, הם דיברו איתי על כך בצורה הנעימה ביותר שיכול להיות.
החיים שלי מבחינה טכנית היו מצויינים, הייתי מקובל מאד בחברה, הייתי הילד הטוב בכיתה ובישיבה, וגם באותה שנה שתפסו אותי עם גניבות הכספים, והרב'ה בחיידר היה מעורב בזה כי הוא ראה שעובר עליי משהו, גם זה עבר מצד ההורים ומצידו בצורה מאד בריאה וטובה, מעולם לא הרגשתי שם הרגשה שלילית.
נמצא שמצד ההורים ומצד שאר האנשים שסביבי, גם אם ארצה לחפש לא אמצא אשמים.

אכן, בתוכי היו רגשות שונים ומבולבלים, הייתי יכול להיות הילד הכי טוב בכיתה ובישיבה והכי מקובל בתוך החברה, ובכל זאת הרגשתי מנותק, הרגשתי לא שייך.
לזה איני יכול להתכחש, אבל זה היה משהו בי ובתוכי, לא משהו חיצוני לי. וזאת בדיוק המחלה שלי, וכמו שאנחנו קוראים במסרים בתחילת הקבוצה:
"בשלב מוקדם התחלנו להרגיש מנותקים - מההורים, מבני גילנו, מעצמנו".

מלבד זאת, אחרי המסר ההוא, היו עוד חברים ששיתפו שבכל זאת הפתרון הוא לא בחיפוש האשמים, זה לא רלוונטי לי כיום, אני כיום צריך לטפל בבעיה שלי ובמקום שבו אני נמצא, וכמו שכתבתי למעלה, שאם אני מוצא שיש לי טינות על אנשים שכביכול אשמים בבעיה שלי, אטפל בטינות שלי, אבל מעבר לכך אין תועלת בחיפוש אחר האשמים... ושמא זה איזושהי בריחה מהצורך שלי לטפל בחלק שלי ובצד שלי, שבמקום זה אני מנסה להטיל על אחרים את האשמה.


בהצלחה רבה

(אין ברצוני להתיחס לדברים למעלה, זו לא היתה תכלית דברי בפוסט הקודם, ומ"מ אני רואה את דברי מסכימים לדבריכם. יישר כח על התגובות).

אני נמצא כרגע בהתלבטות גדולה, התלבטות שכבר פסעתי כמה צעדים אל תוכה – האם להכנס לעולם השידוכין והפגישות או לא.

מצד אחד המשפחה דוחפת, אני בגיל המתאים, הרבה מהחברים בשיעור כבר נשואים ו(אני מסופק אם זה נובע מכל האמור או משהו עצמית) אני באופן כללי מרגיש איזו דחיפות מסוימת לכך.

מצד שני, אני לא מרגיש את הצורך והחסרון עליו כולם מדברים, טוב לי במצב שאני, כלומר – אני יודע שע"פ האמת (היינו התורה) לא טוב לי באופן שלם, אבל באמת שלא דחוף לי להקים בית בישראל. בעקבות התחושה הזו גם מו"ר אמר לי להשאר ללמוד בישיבה כבחור ולהמתין עד שזה יתעורר.

תמיכה נוספת לצד הזה היא העובדה שאני מכור לתאוה, אני לא יכול לשלוט בעצמי ואני מודע גם לשלל החסרונות שהיא העצימה בי – חסרונות שמקשים עלי רגשית. ביניהם הפרפקציוניזם שלא נותן לי לעזוב את המשחק, וגורם לי לעשות את הדברים "הכי טוב" גם אם זה לא באמת אני; והאגואיזם שלא נותן לי את האפשרות להתבונן סביב ולראות צרכים, רגשות, קשיים או סבל של אחרים. כיצד אצליח לתפקד עם כל הבעיות הללו במערכת זוגית? עוד יותר, אם אני לא יודע להתמודד עם המציאות מה שמוביל אותי אל בריחות כמו אל התאוה – מה יקרה כשאהיה נשוי? קל וחומר לפני כן, כיצד אוכל לצלוח את המערכה הסבוכה הזו של מציאת בת הזוג שלי ובסוף להיות שלם עם ההחלטה שלי.

בעצם יש לי קושי ביכולת להחליט, 'עובדה' שגורמת לי למסור את הדברים לגורם אחר שיחליט בשבילי, לפעמים לא כמו שנכון לי באמת. לפעמים אני מוסר את הדברים לאלוקים, אולם בדרך של עבודה זרה – אם כך וכך קרה כנראה שזה סימן שאני צריך לעשות כך וכך. לדוג' אם קבלתי הצעה ואז התברר שהיא כבר תפוסה אז זה סימן מהשמים שההסכמה שלי להכנס לעולם השידוכים היא לא רלוונטית עכשיו. זה תופס אותי כל החיים, זו אחת מן השריטות שלי.

אולי החסרון הזה ביכולת ההחלטה נובע מתוך חוסר ביטחון עצמי, מתוך חוסר הכרה בערך עצמי (דבר שגורם לי לשלול את עצמי מן הכשרות להחליט ולהעביר את ההחלטה ל'מישהו' אחר). אולי הוא נובע מתוך היותי "חולה שליטה", וכיוון שאין לי שליטה על אדם אחר ועל הקשר שלי איתו (או על רגשותיו) אני פוחד להכנס למערכת הזו, הדברים לא ילכו כמו שאני רוצה, בין מצד הדבר ובין מצד התוצאה ולכן אני לא מצליח להחליט, לבחור. ואולי שתי הנקודות הללו קשורות אחת בשניה.

התחושות הללו מעלות בי מחשבה שעלתה לי כמה פעמים בעבר – הלוואי ויכולתי לדלג על כל התהליך הזה, פשוט "לקפוץ" למציאות הבאה, לסצנה הבאה בסרט שבה אני כבר נשוי, "חי באושר" עם אישתי שמתאימה לי בדיוק, ולעבור מעל כל ה"סיוט" הזה שאינו בשליטתי, שאני חסר אונים מולו [וממילא אני מנסה לברוח ממנו ולא להחליט]. הלוואי והייתי יכול להגיע לאהבה (ולפירושו של "לכבוד השם" – לתענוג) הזו בלי לעבור את כל התהפוכות שבדרך. הלוואי והייתי יכול להיות בתוצאה בלי לעבור את התהליך. למה צריך את העץ? תנו לי ישר את הפרי! אין טעם בעץ...

זה חטא האדמה במובן מסוים, שלא רואה טעם לתת טעם בעץ. זה גם חטא אדם הראשון שניסה להיות כאלקים בִּן-רגע ע"י אכילת פרי עץ הדעת. עומק עניינם של חטאים אלו הוא שהם הולכים כנגד כל התכלית האלקית – כל מה שירדנו ממצבנו כנשמות החוסות בצל עליון לעולם החומרי והגשמי הזה הוא כדי לעבור את הדרך, שנצמח כמו עץ, "כי אדם עץ השדה" (ראו רש"י על ויקרא כו, ד), במטרה לקבל את שכרנו בדין ולא בחסד כדי שלא לאכול נהמא דכיסופא. גם אם היינו חיים בסדר האידאלי של הבריאה אותו התווה הקב"ה בראשית, שטעם העץ כטעם הפרי – עדיין העץ הוא עץ והפרי הוא פרי, ומי שינגוס בעץ ישבור כמה שיניים.

אלקי, אבי, אל רחום וחנון, תעזור לי בבקשה להחליט, לעשות את הבחירות הנכונות, תוציא אותי מהספיקות והבלאגן הזה שמתחולל לי בראש וזכני לדעת את אשר אתה דורש ממני, לעשות רצונך כרצונך הטוב.

קודם כל שרשור מאד חשוב ומיוחד
אני לא יכול להתייחס להכל למרות שקראתי כאן הרבה...

בענין השידוכים מאד מזדהה, אולי נתכתב בפרטי... יש לי הרבה מה לשתף...

המשתוקק - תודה. בע"ה.
דייב 2 - אשמח לשמוע ממך התיחסות.