קִרְקָס שֶׁל קֹדֶשׁ וְחֹל/ אַבְרָהָם כֹּהֵן
עַד שֶׁחָשַׁבְתִּי שֶׁהַפַּעַם
סִיַּמְתִּי אִתְּךָ לְגַמְרֵי
חִכִּיתָ לִי בַּסִּיבוּב
כְּדֵי לִרְאוֹת אוֹתִי נוֹפֵל שׁוּב
עַד שֶׁהִרְגַּשְׁתִּי
וְלוּ לְכַמָּה רְגָעִים
אֶת הַמְּתִיקוּת שֶׁל הַדַּף הַיּוֹמִי בַּבֹּקֶר
אָרַבְתָּ לִי בַּפִּנָּה וְזֶה עָלָה לִי בְּיֹקֶר
וּכְכָל שֶׁאֲנִי גָּדֵל בַּתּוֹרָה
אַתָּה גָּדֵל בְּיַחַד אִתִּי
וְלֹא עוֹשֶׂה לִי הֲנָחוֹת
נִצַּחַת, זֶה לֹא כּוֹחוֹת
רַק תֵּן לִי לַעֲבֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה בְּלִי נְפִילוֹת
עַד שֶׁחָשַׁבְתִּי שֶׁהִתְרַחַקְתִּי מֵהָרֶשֶׁת כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת
חָזַרְתִּי לְכָאן כְּדֵי לִגְדֹּל בַּמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אֲנִי מָט לִנְפֹּל
וְתָהִיתִי הַאִם אֲנִי יָכוֹל לִהְיוֹת לוּלְיָן בְּקִרְקָס שֶׁל קֹדֶשׁ וְחֹל