בס"ד                                                 
הם נולדו לתוך מציאות סזיפית, לא הכירו שום דבר אחר, הזיכרון המוקדם של ההורים של ההורים שלהם היה מעורפל, לא היה פנאי לשום דבר אחר, לא היה להם מושג מהי תחושה של בן חורין כשם שלא ניתן להסביר לעיוור צבעים מהו צבע אדום... משוללי בחירה הם סבלו בדומיה, קיבלו על עצמם את הדין.

ואז הוא הגיע, גבה קומה, מרשים. עם נוכחות. קשה היה להבין מה הוא אומר, המתאמץ שמע אותו מכריז שהוא כבר לא בורח. למרות שהוא מבוקש על רצח ומחוסר ברירה נאלץ להעלם לפרק זמן ארוך, יודע שיש לו תפקיד. לא רצה בו, לא בחר אותו. ניסה להתחמק ממנו ככל יכולתו. לא הפסיק להתווכח אך המציאות הזו נכפתה עליו.

זה לא קרה מהר, לקח להם זמן, משהו בדברים שלו היה מוכר, למרות זאת הם ביקשו הוכחות, וקיבלו. ההתלבטות היתה גדולה, מצד אחד, ההבטחות קרצו להם, חסל סדר יום נורא שכזה, מצד שני, עם כל הקושי זה מה שהכירו מקטנות, החשש מהבאות היה גדול גם הוא, לא מעט מתנגדים היו למהלך, זה לא הזמן, עוד לא.  הפור נפל. הולכים על זה.

האכזבה היתה מיידית, הצער הוכפל, אין הרבה דברים כואבים יותר מנפילה מפסגת תקווה עצומה אל קרקע מציאות נוקשה. המצב הקודם הפך באחת למשא נפשם של כל הנוגעים בדבר. כל המתנגדים שיישרו קו, הגיחו כעת בטענות 'אמרנו לכם', הכאב היה גדול מנשוא. למרות כל המידע המוקדם על המהלך.

משפט המחץ 'נרפים אתם נרפים', וההכרעה – אין יותר תבן, תמצאו אותו לבד, המפגש עם המציאות גבה מחיר גבוה, האמונה של משועבדי מצרים נחבטה בשבט הנוגשים, הם צרבו כל כך בבשר החי עד שגם הבשורה הגדולה ביותר, 'הפקוד יפקוד' דהתה, אפילו משה הרהר אחר מידותיו של בוראו ושילם על כך.

- - - - - - - -

כשבאתי לתוכנית הייתי מרוסק, פגשתי אדם שלא היה כבד פה בכלל, הוא טען שזה אפשרי, פיקפקתי, הוא סיפר על הצלחתו, האמנתי לו, הרוח שבו נראתה לי כאחיזה בזנב נחש ההופכת אותו למקל, החלטתי לצעוד למשך 24 שעות. בהיתקלות הראשונה שלי, בתוך שעות מההחלטה על שינוי, קרסתי. רציתי לברוח, הכי רחוק שיש, הצטערתי שהייתי צריך לקושש...

אני לא היחיד, רבים מהחברים המתחילים לצעוד משתפים על קשיים שלא היו קודם, החום הלוהט של כור ההיתוך שצרב בנו, אזור הנוחות שאנו מורגלים בו מועדף על ידינו כמעט תמיד, אלה הם האינסטינקטים הפצועים שלנו.

נאמין, לא לראש החולה, אלא להבטחת 'הפקוד יפקוד', ננתק את המעשים מהמחשבות והרגשות. נעשה את הפעולה ואז נזכה ליציאת מצרים הפרטית שלנו.

אמן.   

אני עדיין רוצה לברוח. במקרה הזה, רפרפתי על כל הקטע הראשון כדי להגיע לאקשן. עזוב אותי מסיפורים של לפני אלפי שנים - דבר איתי תכל'ס...

תודה אסירות
הסיפור הזה מלפני אלפי שנה.... קורה לי כל בוקר צהריים וערב...
ובמיוחד ישר כח על המסר הכל כך ברור, כל כך תכל'ס!
לנתק את השכל מהרגש.
שמתי לב על עצמי, שלפעמים אפילו בהחלמה אני מחפש ריגושים.
רעיונות מלאי אקשן דרמה... וורטים עם פאתוס ורומנטיקה...
לעיתים התגובות שלי על פוסט של חבר באות מהאינסטינקטים הפצועים שלי.
אני מנסה להתאים את ההחלמה אלי במקום להתאים את עצמי אל ההחלמה.
אבל עלי ללמוד לקחת את השכל שבדברים ולנתק אותו מהרגש...

תודה הושיעה, סוד אהוב, בהתחלה נחוש שאין לאן לברוח, בהמשך לא נרצה לברוח. נשאר כי נמצא את מה שנחפש... ולעניין האקשן, אמר לי פעם איש 'עמוק', מה איתך, אולי תגוון קצת בסיפורים שלך, תחדש משהו...

חייכתי, ה' נתן לי את המילים שהוא היה צריך לשמוע (כך הוא עצמו אמר לי לאחר זמן) - אחי, אני מאוד מקווה שהסיפור שלי ישעמם אותך... שלא אצטרך לספר על 'אקשן' חדש...

אוהב.

תודה אסירות.

זה מזכיר לי את השואה (להבדיל).

כאילו הקב"ה אומר לעמ"י-מסוכן כאן-תברחו לארץ. ואנחנו לא מקשיבים ונשארים בגלות, וההמשך ידוע...

אין מה לעשות. לפני כל העבודה, חייבים באמת להאמין שיש דרך. דרך קשה ומסובכת אבל יש דרך.

אני משתדל להאמין לך (אסירות), בשבילי אתה משה.

שבת שלום.
פינחס

בשבילי אתה בת פרעה...
ואני משה שצריך להמשות מן המים.

תודה אסירות.
מלבד ההנאה מהכתיבה, אני נהנה מהרעיונות שאתה מוצא במקורות. זה מלמד אותי יותר ויותר שאני צריך לפתוח את העיניים והאוזניים ולהקשיב. שהבעיה לא נמצאת בחינוך שקיבלתי או לא קיבלתי אלא היא נמצאת בי. היום - בחסד אלוקים - יש לי מטרה לטפל בה.

לענין עצמו.
מאד קשה לי עם 'צניחות' שאחרי 'המראות'.
אני צריך להפנים את הסלוגן: "אתה מרגיש לא טוב? זה יעבור... אתה מרגיש טוב? זה גם יעבור..."
כלומר, אני לא צריך לפעול לפי מה שאני מרגיש, אלא לפי מה שאני צריך לעשות.

מתפלל לאלוקים לזכור את זה בזמני הקושי, ולנהוג כך - להתקדם.

חברים יקרים, תודה לכם, זכרו אני בסך הכל איש 'שיצא ממצרים', זהו. כמו כל אחד מכם. לא נתתי מכות לאף אחד (האמת שכן, אבל אתם מבינים למה הכוונה) וגם לא גדלתי בבית פרעה...

אני בן של אלוקים כמותכם.

ולנחוםתקום, מהנסיון שלי המפוכחות מביאה עימה יציבות. זה משתפר. הזכרת לי רב מהישיבה שהיה נוהם בדבקות פעם אחר פעם - "כשלא הולך. אז הולך". 

תודה אסירות. אכן מאמר משובח.

ולהושיעה. דיברת עלי. (ראית מי "המשתשמש הכי פעיל" באתרא קדישא הדין? מי הם "10 השולחים הגדולים"?) עצוב לי על-כך. אני משתמש כאן בצורה חולה. לא יכול להגמל. אולי אתה מכיר "תוכנית 12 צעדים" לגמילה מפה?

חלק נכבד מהדיאלוג בפרשת שמות בין משה לבורא העולם סובב לאמונה, 'והן לא יאמינו לי'.. השימוש בשמו הייחודי – אה-י-ה, האותות, ואף ביחס לאמונתו שלו בדבר התאמתו לתפקידו, להרגשתי לא בכדי מתארת התורה את מרכזיותה של האמונה, היא הבסיס, צריך לשוב אליה גם אחרי שהאותות ניתנים והזקנים נשמטים עד לביאתם אל מול פרעה.. האמונה שיכול להיות אחרת.

אגב, ניסיתי להמשיך את המחשבה - מה היה קורה אילו לא האמינו ישראל למשה.. אם הם לא היו מגיעים לאמונה שאפשר אחרת.. המסקנה? כנראה שזה לא היה משנה כי בורא עולם החליט להוציא אותם משם, אבל כמה הם היו מפסידים מהתהליך לעצמם.. בל יסוף.  ההגעה לאמונה – הצעד השני – הכרחית. בלעדיה אין מי שיחתור לשנוי, לשם מה? הרי זה לא באמת ישתנה.

הדברים הללו חיזקו אצלי את ההכרח לצעוד את הצעד השני – הגענו לאמונה  - מחלת הנפש שלי לוכדת אותי בחוסר התוחלת, בייאושי.  חברים, תאמינו. יש אלוקים. הוא יוציא אותנו ממצרים. 

הוא מוציא אותנו ממצרים. כל יום ביומו! כל צעד בזמנו! כל התקדמות בקצב המתאים.

כיף לחזור לפוסט הזה. במיוחד בתקופה שאני נדרש לקושש קֶש (בסגול) וערפל המציאות אינו מתיר לי להתסכל מעבר ליום אחד, אכן, אני נזקק לאמונה. רב הנסתר על הנגלה, וגם הוא, לרוב מבולבל. וממה שלא, ברור לי לחלוטין - איני יכול לבד. ישנו אחד ולו מלוא הכוח. אני מאמין באמונה שלימה שהוא ואין בלתו טוב ומיטיב. בטוח אני 'בפקוד יפקוד' משלי. תודה אבאל'ה.