לאלו שמתענינים בהיסטוריה, ובמקורות של איי.איי. העתקתי כאן ממחקר של ד"ר ד"ר נתי רונאל.
רוב מוחלט של הפרטים מוכרים, אבל יש במחקר זה מעט פרטים נוספים.
" היות וארגון האיי.איי. הוא האב-טיפוס לכל קבוצות שנים-עשר הצעדים, סקירת תולדות התופעה ומקורותיה מן הראוי שתחל בייסוד האיי.איי. והמקורות הרעיוניים שלו. "
" 1. תולדות איי.איי.
סקירת התפתחותה הראשונית של איי.איי. מתחילה עם אלכוהוליסט כרוני בשם ביל ווילסון (Bill Wilson), סוכן בורסה שירד מנכסיו. חבר של ביל, אלכוהוליסט בשם אבי תאצ'ר, הצטרף לקבוצת אוקספורד, קבוצה לותרנית שפעלה באנגליה ובארה"ב בראשית המאה העשרים (ראה בהמשך), וכך התנקה משתיינותו ואף ניסה להשפיע על ביל ללכת באותו כיוון (Kurtz, 1990, pp. 94). לאחר התנגדות ראשונית של ביל, בעיקר בגלל ההקשר הדתי, הוא נכנס לגמילה בבית החולים של Towns, שם טופל על ידי דר. Silkworth (שני רופאים אלו בעלי השפעה על האיי.איי. שתפורט בהמשך).
ביל ווילסון עצמו מתאר כיצד במהלך התנקותו מהאלכוהול, בייאושו, פנה אל אלוהים בתחינה לעזרה, ולפתע נשטף כולו באור לא טבעי ובידיעה שתפילתו נענתה. כמו כן הוא חש שהתאווה למשקה נלקחה ממנו לתמיד (Kessel, 1962, ch. 7). לאחר השחרור מהמוסד, הצטרף ביל לקבוצת אוקספורד. כמו כן, הוא החל בניסיונות לעזור לאלכוהוליסטים אחרים, אותם היה מביא לקבוצת אוקספורד, וגם סיפר להם על החוויה הרוחנית, המיוחדת, אותה עבר. בכל המקרים נכשל.
כששה חודשים לאחר חוויתו, מצא ביל את עצמו באקרון, אוהיו, במסגרת עסקיו.מודע לסכנה עבורו שבעצם היותו בודד בעיירה זרה (הפיתוי לחזור ולשתות), מצא ביל אלכוהוליסט אחר בשם דר. בוב סמית ונפגש אתו. המטרה היתה לעזור לו להשתחרר גם כן משתיינותו, ובכך לשמור על פיכחונו של ביל עצמו. פגישה זו ביניהם מהווה את הולדת האיי.איי. בניגוד לניסיונות העבר עם אלכוהוליסטים, לא ניסה ביל להטיף לדר. בוב ואף לא לספר על חוויתו המיוחדת, כי אם תאר בפניו את הולדת שתיינותו. תיאור זה יצר תחושת הזדהות אצל השומע, רצון לשמוע עוד, ונכונות לקבל את המלצות הדובר "שיודע על מה הוא מדבר". ביל ודר. בוב הקימו את הקבוצה הראשונה באקרון, ולאחר חזרתו של ביל לניו יורק, הקים גם שם קבוצה. בתחילת דרכם היו עדיין האלכוהוליסטים חברים בקבוצת אוקספורד, אך בשנת 1937 פרשו ממנה (Gellman, 1964, pp. 23).
בשנת 1939 מנה הארגון כמאה חברים (אלכוהוליסטים אנונימיים, 1989, עמ' xii). באותה שנה פורסמה המהדורה הראשונה של ספר האיי.איי., בה זכה הארגון, חסר השם עד אז, בשמו הנוכחי. עד תחילת שנות הארבעים, הצמיחה של איי.איי. היתה מתמדת אך מתונה יחסית. בשנת 1941 פורסם בעיתון נפוץ (Saturday Evening Post) מאמר אוהד על האיי.איי. על ידי העיתונאי ג'ק אלכסנדר. כתוצאה מכך הארגון חווה עליה תלולה במספר הקבוצות והחברים, והתפשט אל מעבר לגבולות ארצות הברית. לפי אומדן זהיר, בשנת 1989 מנה הארגון כמיליון ושש מאות אלף חברים, בשבעים ושש אלף קבוצות המתקיימות במאה ותשע עשרה מדינות (שם, עמ' xv, הערת שוליים). "[/b
[b]".3. מקורות איי.איי.
הדיון במקורות איי.איי. המיוחדים לו מוסיף על הדיון הכללי במקורות של קבוצות העזרה-עצמית (פרק ראשון, סעיפים 3-4).
ניתן לציין מספר מקורות חיצוניים לאיי.איי.:
א. הממסד הרפואי;
ב. הפילוסופיה הדתית והפרגמטיזם של ויליאם ג'יימס והמשנה הפסיכולוגית של קרל יונג;
ג. קבוצת אוקספורד.
א. הממסד הרפואי
אחת התרומות הייחודיות של האיי.איי. היא תפיסת ההתמכרות כמחלה או אלרגיה. לכן ההתמכרות מובנת כעומדת מעבר לאחריות הפרט, בעוד שנקיטת הצעדים להחלמה היא כן בתחום האחריות האישית (נושא זה יפורט בהרחבה בהמשך). Blumberg מציין (1977) שמודל רפואי זה הגיע לביל ווילסון, מייסד האיי.איי., דרך דר. Silkworth, רופאו האישי בבית החולים בו נגמל. Silkworth תפס את השתייה כאלרגיה גופנית וכאובססיה מחשבתית. לאור זאת, קיימת דרישה להימנעות מוחלטת משתייה כחלק משמירה על הריפוי. Towns, מייסד ומנהל אותו בית חולים, הוא המקור לרעיון ההימנעות המוחלטת כפתרון לשתיינות. כמו כן, הוא הציג גישה לפיה האלכוהוליזם אינו חטאו של השתיין, אך ההחלמה תחת אחריותו (שם). כחלק מתהליך הריפוי הוא חייב את המאושפזים להחזיר את דמי האשפוז לאלו ששילמו עבורם – ובכך יש רמז לגישה הכלכלית הבלתי-תלותית האופיינית לאיי.איי.
גישה כלכלית זו של אי-תלות התחזקה בארגון בשנת 1940 לאחר סירובו של ג'ון רוקפלר לבקשת תרומה של האיי.איי. בטענה שמתן כסף לארגון עלול ליצור הסתאבות (Gellman, 1964, pp. 25). לאור זאת, ניתן לגישה הכלכלית תפקיד שיקומי: האלכוהוליסטים חסרי האחריות מקיימים את עצמם ונשמרים להיות בלתי-תלויים פיננסית (ראה מסורת שבע בנספח I).
ב. ג'יימס ויונג
Silkworth שצוין לעיל, הוא זה שהפנה את ביל ווילסון אל הספר "החוויה הדתית לסוגיה" של ויליאם ג'יימס, המתאר ודן במגוון רחב של חוויות דתיות וקונברסיה. תיאור זה משמש כבסיס רעיוני לתפיסה של התעוררות רוחנית עליה מדברת תוכנית האיי.איי. (אלכוהוליסטים אנונימיים, 19889, עמ' 24; Blumberg, 1977; וראה גם צעד שנים-עשר בנספח I). נקודות מרכזיות מתפיסתו של ג'יימס הובאו בפרק הקודם שהציג מרכיבים בתהליכי האמונה הדתית. ג'יימס עצמו, לפי (1977) Blumberg, הושפע ממספר מחברים אותם הוא מצטט. כך למשל, Leuba מציין את הרעיון של הכנעה הקודמת לקונברסיה (hitting bottom – דרישה מוקדמת להכנעה, משויכת גם כן לצעד ראשון). White מקביל (1992) בין המודל של ג'יימס לחוויה הדתית לבין שלושת הצעדים הראשונים של האיי.איי. המודל של ג'יימס כולל: תפיסת אסון אישי, הודאה באסון זה ותחינה אל הכוח העליון. מרכיבים אלו מצויים בשלושת הצעדים הראשונים, וחוזרים על עצמם גם באחרים (נספח I).
השפעה נוספת של ג'יימס היא מהיותו אחד מאבות הפרגמטיזם האמריקאי שצוין לעיל, ובמיוחד ראייתו את הפרגמטיזם בהקשר לאמונה:
"הפרגמטיזם הוא קנה מידה להערכת חשיבותה וחיוניותה של אמונה מיוחדת לאור סגולתה להאציל את חיי האדם בתקופה מסוימת וליפותם" (האנציקלופדיה העברית, תשל"ו, עמ' 67).
מקור נוסף, עקיף, לאיי.איי. הוא הפסיכיאטר והוגה הדעות קרל יונג. Leach & Norris מצטטים (1977, עמ' 454-455) התכתבות בין ביל ווילסון ויונג. עולה ממנה כי מטופל של יונג, אלכוהוליסט כרוני, למד ממנו שאין מזור לשתיינותו, אלא אם יעבור מהפך דתי או רוחני. כתוצאה מכך הצטרף אותו אדם לקבוצת אוקספורד, עבר את המהפך המיוחד, נגמל משתיינותו, וסיפר על כך לאלכוהוליסט אחר, הוא אבי תאצ'ר שמשך את ביל וו. לקבוצת אוקספורד. כלומר, יש כאן שרשרת מאורעות שהחלה במפגש עם יונג והסתיימה בהקמת איי.איי. מתוך קבוצת אוקספורד. ראוי לציין כי בתשובת יונג לביל וו. הוא מרחיב את שנאמר למטופל המקורי שלו. הרצון לאלכוהול, לפי יונג, שווה ערך, ברמה נמוכה יותר, לצמא הרוחני של הווייתנו, לרצון לשלמות, לאיחוד עם אלוהים. הדרך הנכונה היחידה להשיג זאת היא אם האדם צועד בשביל המוליך להבנה גבוהה יותר, ואז החוויה הופכת למציאותית עבורו (שם). יונג מוסיף שניתן להגיע לחוויה זו בשלוש דרכים: חסד/ מגע אישי ישיר עם חברים שחוו זאת; חינוך ההכרה מעבר למגבלות הרציונליזציה. יונג מסכם את המכתב בנוסחה לטינית המתארת היטב את הבסיס לאיי.איי.: Spiritus Contra Spiritum (הרוחניות כנגד האלכוהול).
Dan מציין (1991) שבהתכתבות בין ביל ליונג סיפר ביל שקרא את הקדמתו של יונג לספר התמורות והשינויים הסיני (I-Ching). מכאן למד Dan שאף המספר "שנים-עשר" המשמעותי בתוכנית (הצעדים, המסורות) מקורו במשנת יונג. שנים-עשר הצעדים הם גרסה מודרנית למעגל הקוסמי (Zodiak), המצויר עם שנים-עשר דליים המיועדים להעלאת הנשמות. השגת השלמות הנפשית (psychic) במובן היונגיאני באמצעות המספר שנים-עשר זוכה למימושה באמצעות תוכנית הצעדים שכתב ביל.
ג. קבוצת אוקספורד
קבוצת אוקספורד מהווה ארגון דתי שמטרתו לידה-מחדש רוחנית של כל האנושות (Glaser, 1981). נוסדה על ידי פרנק באכמן (Buchman) – כוהן דת לותרני. בשנת 1908 עבר באכמן חווית קונברסיה, לאחר ששמע דרשה מפי אשה אוונגליסטית (שם; Buchman, 1977). חוויה זו מהווה את נקודת ההתחלה לעבודתו – כפי שגם אצל ביל ווילסון היתה הקונברסיה נקודת מפנה. מהיותו דמות כריזמטית, הצליח באכמן לייסד ארגון בינלאומי עם כינוסים שנתיים בהם נכחו אלפי חברים.
קבוצת אוקספורד מציעה מספר הנחות יסוד לתהליך שינוי החיים: 1) בני אדם חוטאים; 2) בני אדם יכולים להשתנות; 3) וידוי הוא דרישה מוקדמת לשינוי; 4) הנפש שהשתנתה היא בעלת קשר ישיר עם אלוהים; 5) דור הנסים חזר; 6) אלו שעברו את החוויה חייבים לפעול למען שינוי אחרים (Gellman, 1964, pp. 160).
חבר בקבוצה חייב לשמור על ארבעה כללים מוחלטים: טוהר מוחלט; יושר מוחלט; אהבה מוחלטת; אי-אנוכיות מוחלטת. כדי להגיע אליהם, האדם עובר מספר שלבים: 1) ההכנעה בפני האל; 2) קיום הוראות האל האישיות לאדם; 3) בדיקת ההוראות עם חבר ותיק כדי לוודא את מהימנות המסר; 4) הגשמת רצון האל דרך פיצוי על נזקים שהאדם גרם בעבר; 5) התחלקות בעקרונות הקבוצה עם אחרים. בשלבים שני ושלישי של קיום הוראות האל, בא לידי ביטוי אחד התרגולים המאפיינים את קבוצת אוקספורד: ההדרכה. "הוראות האל" הן למעשה ההדרכה לה זוכה החבר החדש מחבר ותיק שעבר את השינוי (Glaser, 1981). זהו למעשה מוטיב של עזרה-עצמית. עם זאת, השאיפה בקבוצה היא להגיע למצב בו המאמין הופך עצמו לעירני לחדירה של ההשפעה האלוהית, דרך התנסות של דממה פנימית (Clark, 1967, pp. 417).
Clark (שם) מציין גם את הערך של אופן התרגול והמטרה של הקבוצה עבור החבר: הקבוצה מעמידה את הקונברסיה כאתגר אישי שיכול להיות מושג על ידי תרגול פעיל. ההדגש של הקבוצה הוא על הרגש והרצון, בניגוד לרציונליזם של הכנסייה הממוסדת. לדעתו, נקודת המשיכה של הקבוצה היא לא בכך שהפכה את הדת לקלה להבנה וליישום עבור היחיד, אלא להיפך, בהעמידה מולו את האתגר לעקוב בדרך חייו אחר הטוב ביותר שהוא מכיר.
חברי האיי.איי., לאחר שפרשו ממסגרת קבוצת אוקספורד, אימצו את התרגולים המתאימים לאלכוהוליסט המחלים: קשר אישי ישיר עם אלוהים; עצמאות מדת מאורגנת או ממסד; תפיסת ההתקדמות בצעדים – הכנעה, וידוי, פיצוי, שינוי; ההתעוררות הרוחנית כמטרה נשאפת וכביטוי לשינוי החיים; עזרה-הדדית בין חברים לא-מקצועיים וללא תמורה כחלק מעקרון ההתקדמות האישית (Kurtz, 1990, pp. 95). כדוגמת קבוצת אוקספורד, משתמש גם האיי.איי. באמרות פופולאריות כדי להעביר את רעיונותיו באופן שייקלטו בקלות (Gellman, 1964, pp. 161) (דוגמה לאמרות אנ.איי. בנספח I).
מתוך הבנה שהמוחלט כדרישה ייצור לחץ על האלכוהוליסט נטש האיי.איי. את ההצמדות של קבוצת אוקספורד לארבעת המוחלטים. באיי.איי. עקרונות אלו מקבלים ביטוי פחות מוחלט ופחות מאיים על האלכוהוליסט (Glaser, 1981). כמו כן, האיי.איי. החליף את ההטפה האגרסיבית של קבוצת אוקספורד בהצמדות לאנונימיות ובעקרון שהפך להיות המסורת האחת-עשרה של הארגון: יחסי הציבור יהיו מבוססים על משיכה ולא על פרסומת (Kurtz, 1990, pp. 95). "