מתוך המייל היומי באנגלית מס' 1051 - קטע מאת החבר דב, נקי כבר 15 שנה.
הגמרא בברכות מצביעה על סתירה בין שני פסוקים: פסוק אחד אומר שהכל שייך לה', ואילו השני אומר שהארץ ניתנה לבני האדם. נו?
כפי שאתם ודאי זוכרים, תשובתה היא: כל דבר שייך לה', עד שאנו מברכים עליו. ברגע שנאמרת הברכה – "והארץ נתן לבני אדם" – זה שלנו!
ואני שואל: מה נאמר בברכה שבזכותו קיבלנו את כל זה? מהו כוחה של הברכה ליצור כזה שינוי?
נראה לי שכל מה שאומרים בברכה הוא זה: ה', זה שלך, לא שלי. אתה, קונה שמים וארץ, עשית את הפרי הזה, ולכן הוא שייך לך.
לכן הברכה מעניקה לנו את הדבר. ברגע שאנו זוכרים שזה שייך לה', לא לנו – זה נעשה "שלנו". האם זה באמת שלנו במלוא מובן המילה? כמובן שלא. הרי אנחנו שייכים לה' יתברך, האוכל שאנו אוכלים שייך לו, וכו'. אבל כך הדברים עובדים: כשאנחנו מוותרים על הבעלות, אנחנו מקבלים את הדבר – עד כמה שאפשר בעולם הזה לקבל דבר כלשהו… ולהשתמש בו כהלוואה.
לכן התכנית שלנו מציעה שנוותר כדי לנצח; שנכיר בחולשות שלנו כדי להישאר חזקים; שנשחרר כדי להשתחרר. ולדעתי זהו פירוש אחד (קרוב לדברי החפץ החיים) לדברי חז"ל "אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליהם" – הדרך היחידה להגיע לה' ולהצליח בקיום תורתו היא לוותר לחלוטין על האחיזה בעצמנו – בגאווה, בפחדים, בכעסים… כל המטען הזה שאנו נצמדים אליו באדיקות כה רבה.
