כל השנים "ריחמתי" על אותם אנשים "אשר היו טמאים לנפש אדם". ריחות פסח באוויר. הזמן כרגע זה להתכונן לחג במלא המרץ, וגם להביא את הקרבן-פסח הראשון בהסטורית העם היהודי. (טוב, היה את פסח מצרים. אבל זה משהו שונה במהותו. זה היה "פסח-מצרים" לצורך התכוננות לגאולה והתעסקות במצוות ע"מ להיות ראויים לכך. לא "ציון-דרך" או תזכורת) והנה מגיעים אותם אנשים, ויהו הם גדולים ככל שיהיו, ויהיו המתים אשר יהיו ו"מוצאים לעצמם מצוות". מתעסקים בנפטרים ונטמאים. "לא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא" ולאחר מכן גם יש להם שאלה\טענה. למה נגרע? מה זה למה נגרע? למה לא חשבתם ע"ז לפני שהתעסקתם עם אותם מתי-מצווה (או ארון-יוסף)?
למדתי גם את הרש"י אבל זה לא נכנס לי. השנה, משום מה, זיכני הבורא ופקח את עיני. תקרא טוב מה רש"י מביא מחז"ל: "ראויה פרשה זו להנתן ע"י משה רבינו אלא שמגלגלים זכות ע"י זכאי" מה טמון בזה? אותם אנשים לא היה זה מצד פחיתות-מעלתם שנטמאו. להיפך! מצד גודל מעלתם! ומכל בנ"י הם נמצאו זכאים ללמד אותנו פרשה בתורה.
כלפי מה הדברים אמורים? תקופה די ארוכה שאלתי א"ע "למה דווקא אני?" לאור האמור אני מבין שזכיתי. נטמאתי! החיבור שלי לאלוקים רק יקבל תעצומות
