אין מכור שלא סובל מרגשות אשמה ובושה עמוקים. יש לנו רגשות כאלו שדחפו אותנו אל ההתמכרות, וכמובן יש את הרגשות האלו מההתמכרות עצמה. חלקם נכונים וחלקם לא נכונים, ומה שחשוב יותר: חלקם יכולים להיות מועילים אך חלקם הרסניים ולא רק שאינם מועילים אלא שהם דוחפים אותנו עמוק יותר ויותר לתוך ההתמכרות והנפילות הכואבות.

הרב ד"ר אברהם טווערסקי מחלק בין אשמה לבין בושה ומותח קו הפרדה ברור: אשמה היא על מעשה שעשיתי ואילו בושה היא על מי שאני. לדוגמא: אני יכול לומר שאני מרגיש אשמה על מעשה מסויים שעשיתי שפגע בי או באדם אחר, או שאני יכול לומר שאני מרגיש בושה על כך שאני אדם רע. זהו אותו סוג רגש, אבל הוא מופיע בשני מקומות שונים לחלוטין.

אשמה היא דבר חיובי. נכון, לא נעים להרגיש אשם, אבל כאשר אדם עשה מעשה לא ראוי, עליו לדעת שהוא אשם על מנת לתקן זאת ועל מנת שלא לחזור על המעשה פעם נוספת. להרגיש אשם אין פירושו להרגיש שאני אדם רע אלא לדעת שאני אדם טוב אבל עשיתי מעשה רע. לצורך הענין לא נוגע כעת האם אני חולה או חוטא ונוגע רק שעשיתי פעולה לא טובה ואני לא רוצה לחזור עליה.

לעומת זאת בושה זה סיפור אחר לגמרי. אני מתבייש במי שאני ולא במה שעשיתי. המשפט "נפלתי ואני מתבייש כל כך", אומר בעצם עשיתי פעולה לא טובה ומזה אני מסיק שאני אדם שפל, רשע, רע וכן הלאה. ומכאן זה ממשיך הלאה: אני כל כך מתבייש במי שאני, אני מרגיש כל כך רע, אין לי ברירה אלא לברוח הלאה. לאן לברוח? כמובן אל התאווה.

לכן, אשמה היא חיובית כי היא רגש שדוחף אותנו לעשיה חיובית ולנסות לשנות את מעשינו, בעוד הבושה היא רגש שלילי שדוחף אותנו לעשיה שלילית ולהמשך הנפילות. הבעיה היא שאצלנו התערבבו הרגשות של האשמה והבושה וכאשר אנחנו עושים מעשה שלילי - אנחנו יכולים להרגיש בושה על מי שאנחנו, למרות שאין למעשה קשר בין הדברים. נכון, נפלתי ועשיתי מעשה לא טוב, פגעתי בעצמי, אבל זה לא אומר שאני אדם רע אלא שאני אדם חולה. אני צריך להרגיש אשמה על מה שעשיתי כדי לטפל בעצמי, אבל לא בושה.

מה שקרה אצלי זה שמרוב שימוש לא נכון בבושה, הלכתי לקיצוניות שניה וטענתי שאין לי על מה להרגיש אשם. אני חולה, כך אלוקים ברא אותי ואני לא צריך להרגיש אשמה. המחשבה הזאת הגיעה מהבנה שגויה של המושג אשמה שהתערבב לי עם בושה ולכן רציתי לברוח ממנו. אבל האמת היא שאשמה פירושה הוא רק כך שעשיתי מעשה לא טוב ואני אחראי לו. הרי גם מי שחולה בקלפטומניה (הפרעה נפשית המתאפיינת בגניבה אובססיבית של חפצים) לא יוכל לטעון בבית המשפט שהוא חולה ולכן ייפטר מכל אחריות על מעשי הגניבה שלו. נכון, הוא חולה אך זאת רק סיבה עבורו לטפל בעצמו. ביחד עם כך, הידיעה שהוא חולה תעזור לו להבין שהוא לא צריך להתבייש אלא להרגיש אשמה. הוא לא אדם רע אלא אדם חולה.

אמור מעתה, אנחנו אשמים במעשינו ולכן עלינו לטפל בעצמנו, אך בכל מצב אין לנו מה להתבייש במי שאנו. כל אחד מאיתנו הוא בן של אבא ואלוקים אוהב אותנו עד בלי די.

תודה רבה.

הועיל לי מאד

ומה לגבי אדם שעדיין לא יודע שיש תוכנית ועדיין לא יודע שהוא חולה האם הוא גם אשם במצבו ?

לא כ"כ הבנתי אם אני אשם, אז למה אני לא צריך להתבייש במה שעשיתי ? אז אתה אומר כי אני "חולה" - אז אצל חולה אין מושג של אשמה! קלפטומן לא יואשם בגניבה אם יוכח שאכן הוא חולה עד כדי אי שליטה במעשיו

זאת שאלה פילוסופית ואני שמח שאני לא צריך לענות עליה. אני יודע שאני חולה ויודע שיש תכנית. אם אני לא עושה את התכנית - אני אשם בכך.

אני חושב שאשם זה על מה שאני יכול לשנות, אם יש לי מחלה ואני יכול לקחת תרופה אז האשמה היא בונה כי אני יכול לתעל אותה, ולא להתבשל בתוכה בלי יכולת לעשות כלום

אחרי מחשבה החלטתי שהפוסט הזה לא מתאים בלוח המרכזי אלא בלוח של רעיונות וציטוטים, וגם בו הוא בערבון מוגבל.

אסביר את עצמי: בדרך כלל אני משתדל מאוד לכתוב מה עבד עבורי. רעיונות של פסיכולוגים, יפים ככל האפשר לא עוזרים לי, וכמו שאומרים - אי אפשר ללכת לקנות איתם במכולת. החלמה אני לא מקבל מרעיונות. הפוסט הזה היה רעיון יפה שקראתי וחשבתי להעביר אותו הלאה, אבל האם הוא עבד עבורי? לא רק שהוא לא עבד עבורי, אלא שעבורי עבד בדיוק ההיפך.

לא נוגע כעת מה ההגדרה האמיתית האובייקטיבית לאשמה ולבושה. יתכן שאם הייתי יודע את ההגדרות הנכונות והייתי חי לפיהם אז יכולתי להרגיש אשם ולא להתבייש ולהמשיך בהחלמה, אבל המציאות היא שזה לא ככה אצלי ורכיב חשוב בהחלמה שלי היה שהפסקתי להרגיש אשמה או בושה על מה שעשיתי. האשמה (כפי שאני מכיר אותה) היא רעילה עבורי, ועל אחת כמה וכמה שכך היא הבושה.

אז עם כל הכבוד לד"ר המכובד, נראה לי שעבורי עדיף לדבוק במה שעבד עבורי, בנוסחאות פשוטות שעוזרות לי להישאר נקי. לא רוצה חלק לא בבושה וגם לא באשמה. אני יודע שאני חולה, אני עושה את הפעולות ואני מבקש מאלוקים שישמור אותי נקי. זה כל מה שאני צריך.

צעד 10 בשידור חי 
סוד, תודה על הפוסט ועל השיעור הענק בהעברה שלו לפורום ציטוטים.

סוד אהוב, לא קראתי מה שכתב הרב טווערסקי, אבל ממה שכתבת אני חש שזה הפוך לחלוטין ממה שלימדו אותי בתוכנית. לאחר שיח מאחורי הקלעים לבקשתך אכתוב את נסיוני גם כאן.

יש דברים שהם חיוביים אצל חלק מהאנשים ואצל חלק אחר הם הרסניים ממש. ניקח כדוגמא את הפחד, במהותו הוא חיובי - למנוע מאיתנו לטבוע, להתחשמל, לצנוח מגבהים. אבל לא תמיד הוא כזה. ישנם כאלו שלקחו אותו 'צעדיים' קדימה, בחוסר פורופורציה הוא מהווה עבורם משקולת אמיתית על חיי היום יום.

בשבילי להיות אשם באופן חיובי זה להיות חוטא 'טוב'. או קצת רשע.. יתכן שיש מי שיכול לחיות עם התחושות הללו והן דוחפות אותו לעשיה חיובית. אותי לא. אשמה מכל סוג רעילה עבורי בדיוק כמו טינה. (אגב יש מאנשי המקצוע שחושבים שישנו כעס חיובי..) נכון להיום אני לא מסוגל להפריד בין הבושה לאשמה.

זה פשוט - אשמה אצלי באה תמיד עם בושה. הבושה הורגת אותי, אני חייב להתנזר משתיהן, איך? לדבר. לחשוף, הכל. למרות חוסר הנעימות. עם הזמן הבושה והאשמה יורדות ונחלשות. לימדו שכיום אני יכול לנהוג באחריות. היא זו שמניעה אותי קדימה, כתבתי על זה בהרחבה בעבר 2 פוסטים עוקבים -  שליטה אשמה מבוכה, ו - שליטה ואשמה הפתרון - אחריות.

בהחלמה.

דווקא לי יש תועלת מהפוסט הזה.

במוצ"ש האחרון ובראשון על הבוקר נפלתי כמה פעמים, תוך כדי חשבתי לעצמי עם כל ההרגשות הקשות והנוראיות, זה הזמן להרים טלפון.
אבל לא הייתי מסוגל, והמשכתי עוד ועוד.

(זה לא בתור אשמה מה שלא עשיתי, אלא לתעל את זה לפעם הבאה)אם הייתי מבין שאני חולה, אבל באמת חולה, כמו אדם שאין לו רגל והוא נפל מהפרוטזה, הוא יבקש עזרה בכייף בלי להתבייש. אני לא אמור להתבייש במה שעשיתי או במה שראיתי, מה לעשות אני חולה?

אלא מה, הבושה כאן ממי שאני גברה, ולכן זה הוסיף לי עוד ועוד רעל ולא יכולתי לקום.

ב"ה חסד אלוקים התאוששתי קצת ועליתי בחזרה לפרוטזה - נכון להיום!

הנקודה היא שאני חייב להפריד בין הבושה הרעילה הזאת, ובין לקיחת אחריות(אשמה זה מילה כבדה...)

יום טוב ונקי לכולנו.

תודה אסירותודה,

אכן, ד"ר טווערסקי כותב בספריו שיש גם כעס חיובי... הוא מחלק את הכעס לשלושה שלבים וקורא להם כעס, זעם וטינה. לפי דעתו הכעס הינו הרגש הראשוני של פגיעה שהוא רגש בלתי נמנע, עד כדי כך שאדם שלא מרגיש כעס בכלל זה אומר על בעיה של הדחקה קשה.

אני לא נכנס בכלל לשאלה האם הוא צודק או לא ברמה התיאורטית, אבל ברמה המעשית אני יודע שכעס, זעם וטינה בדיוק כמו אשמה ובושה - כולם מסוכנים לי.

מקפיץ