בס"ד
עוד פעם זה קורה. 'וזה' לא יכול יותר לקרות. ברגע הראשון חשכו עיניו, שמא יש לומר אוזניו. המחשבה המיידית היתה חייבים לעצור אותם. בכל מחיר. אחרת המחיר הנורא ישוב. ניעור, זה מה שהם צריכים. נזיפה הגונה 'שתוריד' אותם מהרעיון, אל קרקע המציאות. ו... עובר לעשייתן – תגידו, לא למדתם לקח? שכחתם? את אלו שצעדו על אותו מדרון חלקלק וריסקו והתרסקו? לא רק את עצמם, לקחו איתם גם את האחים שלהם?
למעט שניים כולם סבלו בגללם. לא מספיק? חסר לנו 'לקבל' עוד ארבעים שנה? הרי זה בדיוק מה שהרווחנו בסיבוב הקודם מההרפתקה הכושלת. והם בשלהם, אנשי שבטי ראובן וגד לא נרתעו. הסבירו. ומנהיג הדור, משה רבינו, עושה סיבוב של מאה ושמונים מעלות. הוא מסכים. מזרח לירדן יהיה הבית שלהם. בתנאי ש...
הדיאלוג בין משרע"ה (להלן משה רבנו עליו השלום) לנציגי שבטי גד וראובן, מעניין ביותר. המעבר המהיר מתוכחה נוקבת לאישור שמח, חד. מאוד. עם הוראות שמירה מצחיקות עבור הנשים והילדים... בולטת מעל לכל העובדה שבעניין רציני שכזה משרע"ה לא שואל את פי ה'. נראה שאין לו כאן שום דילמה. שלא כמו בשאלת טמאי הנפש (פסח שני) ובבקשת בנות צלופחד (בת יורשת נחלה) דין המקושש ועוד, לדידו של משרע"ה אין כאן שאלה. לא בתחילת דבריהם של דוברי השבטים ואף לא לאחריהם.
המלבי"ם מציע הסבר שהתחברתי אליו מאוד. חשתי שיש לו חשיבות מיוחדת לנו 'המיוחדים' – משרע"ה בתחילה בכלל לא עונה להם על הבקשה, זו לא שאלה. הוא מוחה כנגד הכוונה, איך יתכן שאתם תשבו כאן והם ילחמו לבדם. רק כשמסבירים בני גד וראובן למשרע"ה את כוונתם הטובה בשנית - יש לנו אינטרס לגור כאן, לשמור על הגבול. טובתנו משותפת - הם עצמם ישאו בנטל, ילכו לפני בני ישראל, הוא מאפשר להם, כי ידוע לו על ההבטחה לארץ מורחבת לקיני קניזי וקדמוני (לא סתם הוא צווה להקים שם ערי מקלט) אך בכל זאת מתקן אותם אם תחלצו לפני ה'.
וההבדל משמעותי, מה שטמון בתיקון על ידי מילותיו של משרע"ה הוא שהן באות לציין שבמידה וישנה הסתמכות מוחלטת על ה', ללא שום גורם אחר, ההנהגה האלוקית גם היא תהא כך – גם ה' ילך בראשם בדרך השגַחִיִי, נִיסִיִי. אך אם הם ילכו כפי שהם אמרו, לפני בני ישראל, בוטחים בכוחם (וטרף זרוע אף קדקוד) אף ה' ילחם להם כפי הטבע, לא בדרך הניסיי.
במילים פשוטות, אתם רוצים להיות בעבר הירדן? מצויין. הכוונות שלכם מעולות. (במציאות הם אכן נשארו מעבר, גם את שבע שנות החלוקה) זה תפקיד עצום. בשביל לעשותו כראוי, אתם צריכים להיות צמודים לה', הכי חזק שאפשר, גְדֵרות הצאן שאתם רוצים לבנות עם הערים לטפכם ולנשותיכם אינן טפלות, הן יהפכו להיות העיקר ברגע שתשליכו על ה' את יהבכם.
- - - - -
אדגיש שזו (חוסר?) הבנתי האישית בדברים, תחושתי כילדו המיוחד של הבורא, כמי שחש מקטנות 'אחר', שגדל 'מעבר לירדן'. ולא, מעולם לא הלכתי לפני איזשהו מחנה, סביר שהייתי מהנפלטים על ידי עמוד הענן, ואין לי שום השגה במהותם של מי שההינו בחוסר אנוכיות בלתי נתפסת שלא להתראות עם משפחתם 14 שנים רק בשביל אחיהם האחרים. אך עדיין, להפיק תועלת ממה שנכתב שם לדורות, אוכל.
נמחצתי, לא יכולתי אלא להשליך אל בוראי את יהבי. הוכרחתי להתחנן לנס, מעל לטבע, והוא נענה, חנני ברוב טובו בניסיו היומיים. לעולם לא אוכל להשיב לו כמידתו. אך כן יש ביכולתי לכתוב לבניו העצובים, למרי הנפש המאוכזבים, שניתן מדי פעם להיתקל בהם באומרם – 'לי זה לא יעבוד', 'אותי הוא שכח', משל היו בנים חורגים, נכדים עזובים.
למה לי הוא לא נותן...
התבונן בדברי המלבי"ם, הוא מספק את התשובה...