הפוסט הקודם למעשה קרא, באופן גורף להינזרות
מציפיות כתבתי בהרחבה על הבעיות האמיתיות שהן מעוררות אצלי, במאמר הזה אכתוב על המקומות בהן יש הכרח
לפתח ציפיות. לא רק אצלי, בעיקר אצל ילדי, בגלל הרגישות הריגשיות והמורכבות של הנושא אני חש צורך מיוחד להקדים ולכתוב שאינני מטפל מוסמך, אני כותב את דעתי האישית המבוססת על נסיוני האישי ומהנגזר מהילדות שלי, אתפלל לאבאל'ה לסיוע ולתועלת.
נדרשתי לדרך ולפיתרון בנושא הזה כשקלטתי שאני מתבונן בהם רק דרך עצמי (ריכוז עצמי?) רואה בילדי 'שלוחה שלי'. הצלחתם היא הצלחתי, חוויתי את הכישלונות שלהם בעוצמת כאב דומה לכישלון אישי שלי. נוכחתי לראות שהמטוטלת הרגשית שלי מונעת מהם לעבור את המסלול שלהם, עוצרת את התפתחותם, מפחידה אותי עד אימה שהנה גם הם הופכים להיות מכורים כמוני, פותרים את בעיותיהם בדרכי השגויה.
בהחלמה למדתי שאני לא מנהל את העולם, שצאצאי, הם ילדי הבורא בדיוק כמוני, לא נכדיו. אני רק יכול לנסות להסביר להם מה נראה שכדאי, איני יכול לשלוט בתגובות שלהם מול ההורים האחים החברים והמורים, רק כשהתחלתי להרפות – הפסקתי 'לחנך' אותם כל הזמן, התרגלתי לשחרר את השליטה בהם, יכולתי להבין שאני חי את הילדות שלי דרכם. כשהפסקתי 'להפריע' גיליתי להפתעתי, שהם מסתדרים לא רע בלעדי...
לדוגמא - מריבות, אני רבתי בלי סוף עם האחים והאחיות שלי, חטפתי והחטפתי, נענשתי באופן יומי ויותר מפעם אחת. ולא הפסקתי לריב. אחד הדברים שהבטחתי לעצמי אשתי וילדי, שבבית שלי לא יהיו מריבות. הם יודעים על הציפיות שלי לבית ללא מריבות. נאדה. הם רבים. כהוגן, לפעמים נראה לי שיש להם 'בשרוול' תכונות שלי לא היו... לא פעם אני חש שהמריבות שלהם מטריפות אותי, מאיימות על ההורות שלי. המציאות היא שכשאני לא באזור הם פשוט רבים פחות, איך אני יודע? הם ואשתי אומרים את זה בפה מלא. הגדיל לעשות הדומה לי ביותר ושאל, אבא, מה אכפת לך שאנחנו רבים... מה זה העסק שלך...
אתם חושבים שזה עזר או עוזר לי? אם כן, טעיתם. המקום הזה בדיסק שלי שרוט, כהוגן, אני נאלץ להודות בחוסר אוני בכל יום (במיוחד בחופש, אלא מה) ולהתנהג כאדם ללא כח בכל מריבה. אבל הפרספקטיבה שלי גדלה ובעיקר התרחבה, יכולתי סוף סוף לראות גם את עצמי באור נכון יותר, הבנתי מדוע היה חשוב לי כל כך לפתח ציפיות מילדי וציפיות אצל ילדי. לא ידעתי לעשות זאת נכון, כי לא עשו את זה נכון איתי, אחרי שציפו ממני במשך זמן שאהיה 'כמו', ונכשלתי, באותו הזמן התחלתי לגמגם, ואני ניצלתי את המצב עד תום. נעשו לי הנחות מפליגות, מחוסר ברירה הרפו ממני ההורים כמעט לגמרי, חוסר האיזון הזה גרם לי לשקוע בבינוניות רדודה, בלי כל הישגיות.
כנראה שמישהו אמר להם שהם מצפים ליותר מדי, ובבת אחת הם הורידו את הרף למינימום. ואני 'חגגתי' על זה, לפחות כלפי חוץ, היית צעיר מאוד וסביר שלא ידעתי שום דבר, וזו קצת פרשנות שלאחר מעשה, אבל נראה לי שבפנים התייאשתי לגמרי, הציפיות הגבוהות מדי ייאשו אותי, לא עמדתי בציפייתם של ההורים, לא היו מרוצים ממני, כשלתי. גם הציפיות הנמוכות מדי ייאשו אותי כי התחושה היתה שאין לי סיכוי, מה כבר יצא ממך. הפכתי לבודד חסר ביטחון שמתבונן בעולם מלמטה לא מבין מה רוצים ממנו וללא סיכוי להצליח.
אגב, אני מאמין ששם, בגיל הזה, נחקקה באישיותי ההתניה – אני זה מה שאני עושה וזה מה שאני שווה – לא למדתי מעולם להפריד בין 'האני' שלי למעשים שלי, לא פעם אני שומע אמהות משבחות ילד שאוסף צעצועים ואומרות לו שהוא 'ילד טוב', ובא לי לצרוח להם שהוא טוב גם אם לא היה אוסף אותם. ה – מעשה שלו טוב. או על אבא שצווח על בנו שהוא מאוד כועס עליו, אתה לא כועס עליו, אלא על המעשים, הקול, ההתנהגות שלו. הם אלו שמעצבנים אותך...
שוב אדגיש שזו החוויה שלי, המסקנות שאחלוק איתכם התגבשו בתוכי במשך זמן, ולאחר עזרה מקצועית. התשובה שלי כיום לשאלה מה התפקיד שלי כהורה היא - לשדר ציפיות, מציאותיות, להיות מאוזן. וכדי להיות מאוזן עלי להכיר את הילד שלי. לדעת מה הוא
באמת יכול. שלא אוותר על מה שכן, ולא אדחוק במה שלא. המאפיין הבולט ביותר בהתנהלות מולי היה שהם לא הכירו אותי. דבר נוסף, חשוב מאוד, קריטי ממש, לחשוב עליו דברים טובים. לא רק לומר לו את זה ישירות, לחשוב את זה עליו. הדימוי שלי על עצמי נגזר מהדימוי של דמויות סמכות עלי, פשוט מפתח אצלי ציפיות לכאן או לכאן. אתן 2 דוגמאות קצרות, שלילית וחיובית.
שלילית - כשלקחתי את מה שאינו שלי לא הייתי גנב, המילה – גנבת – הפכה אותי לגנב, אולי לא בעיניהם. בטח שבעיני. עד לאותו הרגע גנב נראה לי תמיד כרשע עם כובע גרב וחורים מסביב לעיניים הפך להיות ברגע אני. לא היה סיכוי שלא אגנוב שוב. חיובית – גדול הדור שכתב לי במכתב התשובה 'שנועדתי לגדולות', הרים אותי אל על, לא היה די במילים שלו לרפא את נפשי הפצועה, אבל אינספור פעמים התרפקתי על מילותיו (לפני זמן הראיתי לו את המכתב אחרי עשרים שנה. איזו שמחה והתרגשות.)
תכל'ס, איך אדע אם אני מצפה ליותר מדי? לפחות מדי? שהציפיות שלי מציאותיות? קשה לקבוע בוודאות, אענה בצורה כללית, מה שעזר לי היה - לבחון את עצמי בכנות, אם אני מאוכזב לעיתים קרובות מהילדים יש סיכוי שמשהו כאן לא נכון. יתכן שאני מצפה ליותר מדי, אם אני מופתע יותר מדי מהם – יתכן שאני מצפה לפחות מדי. כשההישגים של הילדים טובים, התפקוד סביר והם שמחים, כנראה שהציפיות חיוביות.
לסיום, כשהציפיות שלי מילדי מאוזנות הם יקלטו שכאבא אני רוצה שהם יצליחו, אבל היחס שלי אליהם, לא קשור לשום תוצאה שישיגו. תתפתח אצלם תחושת ביטחון, הם לא יפחדו להיכשל. לא יפחדו שא(ח)טיף להם, הם יוכלו לחוות גם כישלון כמנוף לצמיחה.
שמתי את הפוסט בפורום רעיונות וציטוטים כי הוא מבטא את דעתי.