חברים יקרים,

הדברים הבאים לא קשורים לנכון או לא נכון, ובודאי שאני לא אומר משהו נחרץ, לא עליי וק"ו לא על אחרים. אני פשוט שואל את עצמי מה הדרך הנכונה כדי להעביר את המסר של ההחלמה בצורה האפקטיבית ביותר.

הפורום כאן עבר מהפך רציני מאוד בשנה וחצי האחרונות, ואני לא מדבר על כך שהוא מעביר היום מסר של תקווה כאשר יש כאן חברים שהחלימו בשיטת 12 הצעדים. הענין הוא שבהתחלה כולנו היינו עסוקים בצעדים הכי בסיסיים, בעיקר בצעד הראשון - בכניעה, בחוסר האונים, בטירוף של התאווה, וגם בשני הצעדים הבאים בהבנה שאלוקים יכול, ובדרך לקבל את ההחלטה על מסירת החיים אליו. מה שקרה זה שהנס הזה המשיך וממשיך ללוות אותנו ואנו נשארים נקיים ומתקדמים בעבודת הצעדים, מה שהופך את נושאי הדיון כאן לנושאים "מתקדמים יותר", פחות התאווה והכניעה ויותר פגמי האופי והשחרור מהם.

ברור לי לחלוטין שיש צורך הן בכתיבה על הצעדים הראשונים והן על המתקדמים, ואי אפשר לזה בלא זה, ומהסיבה הפשוטה: הפורום הוא ביתם של החברים החדשים בדיוק כפי שהוא ביתם של החברים הוותיקים יותר, וכולנו צריכים החלמה. החדשים רוצים לקרוא על חוסר אונים, והוותיקים רוצים לקרוא על פגמי אופי ויישור ההדורים. לכולם יש כאן מקום בפורום.

השאלה שאני שואל את עצמי היא מה המינון ובמה חשוב לי יותר להשקיע (באופן אישי ובדגש על עצמי).

בקשר עם השאלה, אני מתרגם כאן שני קטעים מתוך הספר Alcoholic Anonymous Comes of Age (לא מצאתי תרגום שלו לעברית ולכן התרגום הוא שלי ואיננו מקצועי כמובן). מדובר על נאום של ביל וו. במלאות עשרים שנה ל AA. בקטע הבא (עמ' 68) הוא מדבר על המפגש שלו עם ד"ר בוב:

ממש לפני שנסעתי לאקרון, ד"ר סילקוורט נתן לי עצה חשובה מאוד, בלעד יתכן ש AA מעולם לא היה נולד.

"תראה ביל", הוא אמר, "אין לך שום דבר חוץ מכשלון כיון שאתה מטיף לאלכוהליסטים אחרים. אתה מדבר איתם על העקרונות של קבוצת אוקספורד עם הכנות מוחלטת, טוהר מוחלט, חוסר אנוכיות מוחלט ואהבה מוחלטת. זה הרבה מאוד לקבל. על כל זה אתה מוסיף את החויה הרוחנית המיסתורית שלך. אין פלא שהם מסובבים את האצבע על הרקה ויוצאים לשתות שוב. למה לא תהפוך את האסטרטגיה שלך? האם אתה לא היית זה שפעם הראה לי את הספר של הפסיכולוג ג'יימס שאומר שדוקא הוצאת האויר בעומק [כנראה ביטוי להתרסקות על הקרקעית] היא הבסיס לרוב החוויות הרוחניות? האם שכחת את כל זה? האם שכחת את מה שאמר ד"ר קרל יונג מציריך לאלכוהוליסט אחד שאחר מכן עזר לחבר שך אבי להחלים, שהסיכוי היחיד לשחרור הוא על ידי חוויה רוחנית?

"לא, ביל, רתמת את הכרכרה לפני הסוסים. אתה חייב לתת להם להוציא את האוויר קודם כל. אז תן להם קודם כל את כל העסק הרופאי ותן להם את זה קשה. תשפוך עליהם ישר את הענין של האובססיה ואת האלרגיה של הגוף שלהם שתוביל אותם להשתגע או למות אם הם ימשיכו לשתות.

"כשהדברים האלו באים מאלכוהוליסט המדבר אל אלכוהוליסט אחר, יתכן שזה ישבור את האגו הקשוח עמוק בפנים. רק אז תתחיל לנסות את שאר התרופה שלך, העקרונות המוסריים שלמדת.

ולאחר מכן (עמ' 74) כאשר הוא מתאר את הפיצול בין AA לקבוצות אוקספורד, הוא אומר:

חברי אוקספורד לימדו אותנו טוב מאוד מה לעשות. ובאותה מידה בדיוק למדנו מהם גם מה לא לעשות, כאשר מדובר באלכוהוליסטים. למדנו שישנן גישות שפשוט לא יעבדו על אלכוהוליסטים. למשל, אלכוהוליסטים לא יכולים לקבל לחץ בשום צורה שהיא. הם צריכים להוביל אבל לא להידחף. למדנו גם שאנחנו צריכים ללכת לאט יותר. כאשר הם מגיעים, רוב השתיינים מעוניניים רק בהפסקת השתיה, שום דבר לא מעבר לכך. הם נצמדים לשאר פגמי האופי שלהם, ונותנים להם לעזוב רק לאט לאט. הם פשוט לא רוצים להיות "מידי טובים מידי מהר".

העקרונות של קבוצות אוקספורד עם טוהר מוחלט, כנות מוחלטת, חוסר אנוכיות מושלמת ואהבה מושלמת, לעיתים קרובות היו הרבה יותר מידי עבור השתיינים. את הרעיונות האלו יש לספק להם בכפית תה במקום בארגזים.

אשמח לקרוא את דעתם של החברים בפורום.

היי סוד
מבחינה לוגית - ברור שכניעה וצעדים ראשונים
מי שלא בפנים - אולי יתחבר ויקרא
מי שבפנים - כבר מחובר - הוא יקרא
אבל למה לתקן משהו שעובד
אתה עושה את זה בצורה מושלמת
גם וגם

אני שם לב לתופעה, יש חברים ותיקים יותר שעולים על הרכבת ומגלים שהפורום הוא רק התחנה הראשונה. הרבה מהם מורידים את המינון של הפורום בצורה טבעית. כשנכנסים לתוכנית בצורה קצת יותר מחייבת ועמוקה, באופן טבעי כמות הטלפונים והנסיעה לקבוצות עולה והזמן הזה בא על חשבון הפורום.
לדעתי הפורום עוזר מאוד לחברים שמתחילים לעשות את הדרך, מסביר ועוזר בזמנים קשים. וככזה המיקוד הנוכחי בצעדים הראשונים הוא נכון. כמובן שהתזכורת מדי פעם שיש צעדים מתקדמים יותר, ומסרים על השינוי האמיתי שהחברים עוברים מוסיפים לפעמים כוחות להמשיך בדרך. כמו שאמר דורון, לדעתי מה שיש היום עובד...
אבל זו הזדמנות מצויינת לבקש מהחברים הותיקים שנהנו מהפורום בעבר לחזור מדי פעם לכתוב. זה בהחלט יכול להוסיף לחברים החדשים.

כניעה

תודה רבה סוד, במיוחד על התרגום הנפלא של השיח של דר' סילקוורט וביל. שוחחנו לא פעם מסביב לנקודה הזו, אתה מכיר את דעתי ולצורך הדיון החשוב הזה אכתוב אותו ברשותך בהרחבה גם כאן.

אקדים ואזכיר שעליתי לכאן לפני יותר משנה 'בטעות', חסר נסיון בכל הקשור לפורומים, בהדרכת חברים טובים למדתי, (ועודני למד) על הפורום וההתנהלות בו. אני חש בנוח לומר ולכתוב את דעתי בהוסיפי את השפעת הנסיון הקודם שלי -  נקודת המוצא שלי היא בשונה מאחרים, להבנתי אין להבדיל בין הפורום לבין קבוצה רגילה.

נכון הוא שכמות החברים החדשים כאן רבה יותר - זה המקום לקרוא שוב למקבלי התועלת להחזיר תודה וטובה  ולהזכיר להם את כלל היסוד של התוכנית היא שאני יכול לתת רק את מה שיש לי ושהמתנה נשארת אצל מי שחולק אותה -  אך עדיין, כשם שכל קבוצה מורכבת מרמות שנות של מחלה והחלמה כך גם הפורום. באופן אישי אתנהל בה כבכל קבוצה לבד התאמה ספיציפית שכדאי לעשות כמו לכל קבוצה עם מספר גבוה של חברים חדשים.

בספר הגדול נכתב בברור (עמ' 51) איך להעביר מסר – סיפורנו מגלים... היכן היינו... מה עשינו... והיכן אנו היום... כך אני משתדל לנהוג, לחלק את הכתיבה שלי לשלוש... שליש אני כותב על המקום שלי היום. היכן אני נמצא. חשוב לי לזכור מהיכן באתי ולאן איני מעוניין לחזור, לכן אני משתדל (שליש) לחזור גם לתקופה ההיא, של ההתחלה, מי שיעקוב אחרי הכתיבה שלי יראה שאני משתדל לכתוב גם (שליש) על מה שהציעו לי לעשות ועשיתי וקידם את המצב שלי. הרעיון הוא לשלב בין הדברים. איני יכול להתמקד דווקא בהפסקת השימוש, כי אני לא נמצא שם. הרי זו הסיבה שאני כל כך צריך את החברים החדשים, שיזכירו לי את ההרגשה...

אגב, הניסיון המאוד ברור שלי ממתי שאני מכיר את הפיתרון להתמכרות לתאווה, מוכיח שמי שמסתובב כל העת מסביב לבעיות עם תאווה לא נשאר נקי לאורך ימים, למה? כי הוא לא ערך את השינוי הנדרש, כמות הארועים והעצימות שלהם, אות היא לכך שהוא עדיין באותו מישור, ובשביל להישאר מפוכח צריך לעבור למישור אחר. ושלושת הצעדים הראשונים פשוט לא מספיקים למעבר למישור אחר. 

דווקא בגלל שאיני רואה בפלטפורמה הנפלאה של שמור עינך כבר כתחנת רכבת חולפת בלבד, אלא מוסד נצרך בפני עצמו דעתי היא שכדאי לתת מקום ראוי ומכובד גם להמשך הדרך. המטרה שלי בפורום היא לא רק להביא לידיעת המכורים את דבר המחלה, ולהציע להם פיתרון, חשוב לא פחות שישארו כדי לחיות על פיו. לא ניתן להביא דוגמא ממה שקורה עם אחותינו הגדולה באנגלית, מה שקורה כאן היה בהלם עבורם. מעבר להבדלי המנטליות הברורים עשרות חברים שנפגשים פנים אל פנים מדי שבוע זו מציאות שהם לא חולמים עליה.

אני לא מכיר את הספר שממנו תירגמת (הגיע הזמן שאלמד אנגלית) אבל אני מאמץ את הצעתו של דר' סילקוורט בשתי ידי, בהוסיפי. שאצלי כן רציתי להיות 'טוב ומהר', כחבר חדש שאבתי את התקווה מהותיקים, כך היו גם לא מעטים מחברי. הגם שרובנו חשים בנוח יותר דווקא עם הקרובים למצבינו, ההולכים קודם בדרך נותנים את ההשראה. לא רק במה שהם אומרים אלא במה שהם מקרינים. ומה שקיבלתי ממי שהתמקד רק בתחילת הדרך  היה מועיל ומקסים, אבל לא הספיק. חוסר הסיפוק שלי הפנה אותי הלאה. הייתי צריך לחוות חוויות רוחניות שנבעו רק מצעידה ישירה של הצעדים הבאים.

תודה חברים על התגובות.

ישנם שני משפטים, שניהם נכונים באותה מידה - למרות שהם בדיוק הפוכים.

האחד אומר: האויב הגרוע ביותר של הטוב, הוא הטוב יותר.

השני אומר: האויב הגרוע ביותר של הטוב יותר, הוא הטוב.

אני יכול לומר שהעסק כאן עובד טוב, ואם רק אנסה להיות "טוב יותר", אפגע במה שכבר קיים. באותה מידה אני יכול לומר שזה שכעת הכל כאן טוב, זה האויב המר ביותר לכך שלא נתקדם להיות טובים יותר.

זאת הסיבה שאני מעלה את הנושא ורוצה לשמוע את דעתם של החברים כאן. שוב: השאלה שלי היא על המינון. ברור לי שצריך גם וגם, אבל השאלה היא היכן מרכז הכובד.

אני לא כ"כ כותב הרבה, למרות שאני קורא בוקר וערב.
אני מרגיש שנכון בשבילי לכתוב לחברים חדשים, כשהם מציגים את עצמם, כמו מפגש חבר חדש, ולהעביר לו איך הפסקתי, מה עשיתי במקום של החבר החדש.
או כשחבר די חדש מתייעץ ומבקש עזרה במקום שלו. לענות לו בצעדים הראשונים. כי זה מה שרלוונטי בשבילו.
עד כאן ההתחלה.
בפוסטים שאני פותח, הייתי מעדיף לכתוב מהמקום שאני נמצא בו היום. והרי אני נמצא גם בצעדים הראשונים לפעמים, וגם באחרים. אז מאיפה שאני חושב(=נמצא) עכשיו אני צריך לכתוב.
זה נראה לי נכון בשבילי.
לספר לחברים איפה הייתי, מתאים יותר - בפורמט של הפורום - לשיחות אישיות במיילים או טלפון עם חברים, ובעיקר בציוני דרך (אולי אפילו לא על גבי הפורום, כי הסיפור השלם חושף לפעמים הרבה מדי).

יכול להיות שכתיבה על הצעדים המתקדמים ייתן יותר סיבה לוותיקים קצת להסתובב פה.

רק על עצמי לספר ידעתי.
אני חושב שהדבר שהכי "פיתה" אותי פנימה לתכנית, הוא מה שלמדתי פה בפורום, שפגמי האופי שלי קשורים באופן הדוק לשימוש. פתאום הבנתי שלא הולך רק לפתור את הבעיה הכי כואבת בחיים שלי, אלא גם הרבה בעיות אחרות, שהן אפילו יותר עמוקות ממנה. כל פעם שיש לי ספקות אם להמשיך ואם התכנית מתאימה לי אני גוער בעצמי: "טמבל, אתה מאבד את הסיכוי להפסיק לכעוס!" וזה מאפס אותי מיד.
אני חושב שדווקא הטוטאליות של התכנית, זה שהיא מציעה ללכת על כל הקופה בלי להשאיר פינה אחת חשוכה, גרמה לי להבין שמדובר כאן במשהו אחר מכל הפתרונות שניסיתי עד היום. זו לא סדנה לגמילה מעישון. זה לא קורס נוסף בנפתולי הנפש האנושית. זה דבר הרבה יותר רציני, ולכן הרבה יותר מעורר תקווה.
לכן, לשאלתך - כן, הרבה צעד 6. זה מועיל גם לחלק מהמתחילים - לאלה שחולים כמוני...

שלום,
אין לי את ההיכרות ארוכה והמעמיקה עם החברים הוותיקים יותר, אז קשה לי ממש לחוות את דעתי...

כשהגעתי לכאן לפורום (לפני כשבועיים) זה היה ממש על הנקודה הזו - לעבור מחוסר האונים, להכרה במה שהקב"ה נתן לי ברוב חסדו, והיכולת להשתמש בו, מכוחו בלבד.
מבלי לזנוח את הצעד ה-12 ואת החבר החדש שהוא החשוב ביותר: אולי נכון לפתוח כאן פורום ל"צעדים מתקדמים"?
אני, כלשעצמי, לא מרגיש נעים להעלות ח"א מול אתרי חדשות כשבמקביל חברים אחרים מספרים על התעללויות שעברו וכיצד אלה משפיעים עליהם והסובבים אותם...

אני בעד חוא, כי ממילא ותוכדי מדובר גם על הצעדים המתקדמים, וזה הבסיס.
(ומבחינתי זה הכי טוב כרגע כי אני שם, ובכן כן, אגואיסטי משהו)

לפני כחודש חשבתי לראשונה על הקונפליקט הזה. שאלה קשה. (כנראה צריך להתפלל על תבונה להבחין...)

אבל לכאורה הכל כאן שייך ליותר טוב. זה במילא מתנהל בדרך נס. דווקא מהפליטות פה יוצא החיזוק ומהמאמר העמוק לא מבינים כלום, הכל הפוך. אנחנו לא קבלני הצלחה. לא יודע אם הייתי משנה משהו, וגם אם הייתי משנה לא בטוח שמשהו היה משתנה.

אבל אם דעתי חשובה, אני מצרף את דעתי לדעת הדוקטור. תמיד חיפשתי שלמות. אני מחפש תוכנית שתדבר על שלמות ולא רק על פיתרון נקודתי.