היום, בתפילת שחרית כשאמרתי את הפסוקים האלה, מצאתי שם את התוכנית:
מן המיצר קראתי י-ה, ענני במרחב י-ה.
השם לי לא אירא, מה יעשה לי אדם,
השם לי בעוזרי, ואני אראה בשונאי.
טוב לחסות בהשם מבטוח באדם,
טוב לחסות בהשם מבטוח בנדיבים.
כל גויים סבבוני, בשם השם כי אמילם,
סבוני גם סבבוני בשם השם כי אמילם.
סבוני כדבורים, דועכו כאש קוצים, בשם השם כי אמילם.
דחה דחתני לנפול והשם עזרני.
מן המיצר- ועוד איזה מיצר, בור מעמקים (שלפעמים אני מרגיש שזה בור, ולפעמים אני כבר כל כך עמוק שאני אפילו לא מרגיש שאני בבור...) קראתי להשם, ומסרתי את עצמי לידיו.
השם לי - כשאני מוסר את עצמי בידים של אבא אוהב - לא אירא, כי כשאני באמת רק בידיו ולא סומך עלי - אז השם לי בעוזרי, ואני אראה בקבירת שונאי - התאווה.
טוב לחסות ולבטוח ולהישען על השם, כי רק כשאנחנו מפקידים את עצמינו בידיו נוכל לגבור על המחלה, מלבטוח באדם - בעצמי, כי כשאני בוטח בעצמי שאני אוכל להתמודד מול התאווה אז אני נועד לכשלון מראש.
כל גוים - קליפות התאווה - סבבוני, סבוני גם סבבוני, סבוני כקוצים, ואני - כשאני הולך בשם השם, זורק את עצמי לידיו הרחומות והאוהבות - אז בשם השם כי אמילם - אכרית את כל כוחות התאווה והיחלם ממחלתי..
דחה דחתני - אתה השם אתה גורם לי את הנפילה, כביכול אתה דוחה אותי - ליפול, אבל והשם עזרני, כשאני מבין שרק בידיך אני אנצל מהנפילה אז אתה עוזר לי ואני יכול להחזיק מעמד.
בתפילה שאכן אוכל לוותר על התאווה מכל הלב, ולהתחיל בצעדי חסרי האונים המניחים את עצמם לגמרי בידי אבא'לה אוהב.
