כן, אני בטוח שכולכם מבינים על מה אני מדבר.
יש את הרגעים שהתאווה מתחילה לשחק לנו בידיים, ואיכשהו אנחנו מוצאים את עצמנו מקלידים את המילים האיומות, ונחשפים לעולם שכולו זבל.
ונכון, שממש לפני הלחיצה הסופית יש את המחשבה - הלו, לפני שאתה נכנס תן לעצמך צ'אנס, תצא. אל תהרוס את עצמך בידיים. אתה תבכה על זה אחר כך.
בודדים המקרים בהם הצלחנו להקשיב לקול הקטן הזה. חשבתם לעצמכם, איך זה שבכל זאת אנחנו מדלגים על העצה הזאת כל הזמן?
התשובה פשוטה! כשאנחנו מקלידים את מילות התועבה, כבר אז יש תחושה של נפילה. ואם כבר יש נפילה, אז למה לא לזרום איתה איזה 10 דקות - 5 שעות.
ולכן, אנחנו צריכים להבין שכשאנחנו בדרך לתועבה, אנחנו רק בדרך! עוד לא נכנסנו! אפשר לייצב קצת את המוח! להרגיע אותו!
זה כמו שאדם ילך ביער. האם עצם ההליכה ביער, מניחה אותו כבר בבור שאליו הוא עלול ליפול עוד 2 דקות? ברור שלא! הרי אם הוא היה מגיע לשפת הבור וכמעט נופל הוא היה עושה הכל כדי להישאר באוויר העולם!
זה בדיוק התאווה! גם כשהחרב החדה מונחת על צווארנו, עדיין יש מקום לתקווה! לשכל הישר!
ואם התגברנו במצב הזה אנחנו יכולים ללכת ולמזוג לנו כוס שתיה קרה, ולהרגיש את הגבורה האמיתית.
בהצלחה

מה שלי עוזר, זה להתקשר לחבר.

מהסטטיסטיקות של העבר שלי, בכל פעם שהלכתי ליער נפלתי לבור.
לא הייתי ממשיך ללכת ליער הזה אם אני לא רוצה ליפול.

מניסיון העבר שלי כל פעם שנכנסתי ליער ההוא נפלתי בסופו של דבר.
גם אם ברחתי רחוק ככל האפשר בסוף חזרתי.
לי, לפחות לי, אסור להתקרב ליער הזה בכלל.
לכן הקו הורוד שלי נמצא בגלישה בסתר ולא משנה מה אני חושב או מתכוון.
הצלחה מרובה,
אין יאוש.

שמתם לב שכולכם מסתכלים על העבר?!
לא זו הדרך שלנו בפורום. אחרי שקראתם על העבר, תחלו להסתכל על העתיד!
הרי כולנו יודעים שאם נסתכל רק על העבר, העתיד השתלב עמו, ולא נוכל לשנות גם את העתיד שלנו וחבל!

כולכם צודקים!

איןאונימי ואין יאוש צודקים - אסור לי להיכנס ליער! היער הוא מקום מסוכן. יש לי בעיה בנעלים, דבוק שם מגנט כזה, כשכל פעם שאני נכנס ליער הם מתחילות לזוז לבד לכיוון הבור (ששם המגנט השני שמושך אותם)...

מצד שני גם תורת השם צודק - גם אם נכנסתי ליער - אני לא חייב ליפול לבור! כדאי לי לברוח מהר, כי הדחף בנעליים לכיוון הבור מתחזק ככל שמתקרבים אליו.

מצד שלישי חסר אונים צודק, שבדרך כלל אני שוכח שאני נועל את הנעליים המיוחדות האלה עם המגנט, אני שוכח שיש לי מחלה, וכאני לא מסוגל רק להציץ בבור ולא ליפול אליו. לכן אני חייב שמישהו שפוי יזכיר לי את זה. טלפון זה שיטה מצויינת (גם לקרוא שוב צעד ראשון).

בהצלחה לכולנו!

תורת השם יקר,
חבל אם לא הבנת, החברים לומדים מהעבר בשביל ההווה.
ואגב, אצלי הקו הוורוד עבד קצת יותר מ90 יום וברגע שעברתי אותו פעם אחת, הוא פשוט נמחק. ברגע שהייתה לי הזדמנות סבירה, הלכתי למחשב לחפש פורנו.
הפיתרון שלי היה לעשות מה שחבר אמר לי - לבקש שיחליפו את הסיסמה כדי שלא אדע אותה. לא נעים, אבל שווה.
ברור שזה לא מבטח אותי כי הכול בראש שלי, אבל זה מרחיק ממני עוד קצת את התאווה בזמן אמת.

יוסי כהן,
אני יודע היטב שעם התאווה אפשר להתמודד רק ע״י העבר,
שמא לא הבנת כוונתי. אמרתי שאנשים מסתכלים על העבר, ולכן מתייאשים מפתרונות בהווה! זה לא נכון,
ואם עד עכשיו הם לא חשבו על אפשרות של להילחם עם הזרם אז הנה אני מציע אותה עכשיו.
הגדרתי את עצמי יותר טוב?
נב. לכל אלה שטוענים שבעבר לא הצליחו וכו׳ אני רוצה לומר לכם שאני לא מדבר על קודם הנפילה אלא בדרך של הנפילה ששם אתם בעצם כבר לא חשים כלום, אז אפשר לעצור את זה!
תנסו מה אפשר להפסיד.
לבסד ובהשתדלותנו אתה צודק לגמרי שטלפן הכי טוב, אבל הבעיה שתמיד שאנחנו בדרך לנפילה - השיחות טלפון משום מה לא באות בחשבון, ומסתמא אתה מבין את כוונתי למה.
בהצלחה!

גם לי היה ככה בהתחלה. אבל אחרי שאני כבר כמה חודשים בקבוצה והתרגלתי לא לחשוב מסיבוכי השכל המסובך והמעוות מתאווה עכשיו, אלא לחשוב מהבטן - ככה אמרו לי - ככה צריך - להתקשר!

זה עובד, בדוק ומנוסה. יותר טוב מכל דבר אחר.

ואני עד.

נ.ב. אם תרשה, אשמח באישי לצרף אותך לחברים, להתקשר אליך בעת צרה ולהיפך.

כן, זה קרה לי אינספור פעמים, ולפני כ-4 חודשים המחשבה הזו התגברה עלי רגע אחרי האחרון...

אז נכון - יש את צעד ה-0, ההחלטה: אני עם האוננות סיימתי!

מכאן מתחילה הדרך: OK, אוננות לא. מה כן?
ההחלטה להכניס את הקב"ה לחיי היא החלטה שלא בשליטתי: אני יכול להחליט, לא יכול להכניס, מה עוד דלית שכינא שריא באתרא פגים. לבי ונפשי הם אתרא פגים...
אין לי אלא להתחנן על תיקונם. להשתדל לתקן, ולהתחנן לתיקון.
וד' ברוב חסדו סולח לעם עמוסיו.

וממילא, ייקל שלא להקליד המלים האלה.
ואם הקליד - לא ישלח
ואם שלח - לא יחפש בתוצאות.
ואם חיפש - לא יפתח.
ואם פתח - לא יסתכל (וכבר קרה לי שפתחתי, והסתרתי ביידי את תורף התאווה:( ).
ואם הסתכל - לא יגע.
ואם נגע - לא יאונן.
ואם אונן - לא יז"ל.
ובכל מקרה - ישתף חבר, ולא ירשה לרעל להישאר אצלו במערכת, ולהמשיך להרעיל את חייו...
שהרי שם מצויה השכינה - "ביניהם". בינך לבין רעך - שם מצוי הכלל הגדול בתורה.

אז נכון, הנסיגה מההחלטה היא כבר שלב ראשוני של הנפילה, אבל כדאי לעצור אותה כבר שם, כי בהמשך יש תהומות גדולים יותר.
שום התגברות לא באה לבד: "אתה גיבור לעולם ד'", התגברותנו היא נטף והמשך מגברותו ית'.

רוב ברכה!