שלום חברים,
ב"ה לאחרונה אני משתדל להיות יותר נוכח בבית: לעזור לאשתי יותר ולהיות עם הבנים והבנות יותר.
פתאום שמתי לב כמה הייתי חסר להם.
בתי בת ה-5 מנצלת כל שנייה שאני בבית ולא נותנת לי לעזוב אותה.
רק המחשבה על הימים והלילות שקריאותיה של בתי בת ה-5 "אבא, אבא..." נבלעו בקירות הבית, גורמת לי לבכות.
שעת סיפור לפני השינה.
בתי דורשת שאספר לה סיפור לפני השינה, אני לא מסוגל לסרב.
היא בוחרת דווקא בספר שלא מוצא את מקומו בהרבה בתים כשלנו.
אבל הוא היה שם ואותו היא בחרה שאספר.
לא תיארתי לעצמי עד כמה ספרים מסוג זה יכולים להעביר מסר ועוד איזה מסר.
זה תפס אותי.
הספר הזה היה בשבילי יותר מאשר בשביל בתי.
אני הייתי "סמסון האריה" שגדל בתור גור בגן החיות, ולא בג'ונגל בחיק אביו ואמו.
הוא ניסה להעביר לבנו המאומץ גור האריות, את מה שלא העבירו לו.
הוא סיפר לו סיפורי גבורה על עצמו בג'ונגל הגדול שלא היו ולא נבראו,
ע"מ שבנו יוכל לקבל משם את מה שאביו בעצמו לא ידע לתת לו.
לבסוף התגלגלו שניהם לג'ונגל אמיתי, שם הוכרח סמסון האריה לגלות לבנו את האמת ולהראות לבנו מיהו אביו האמיתי.
ממעשה אחד של אביו בג'ונגל הזה למד גור האריות מה שלא הצליחו ללמדו עשרות סיפורי גבורה מסמרי שיער.
במהלך אחד הקרבות שם גור האריות אומר לאביו:"רק רציתי שתדע שאני מצטער שלא היה לך אבא כמו שלי".
זה מה שתפס אותי. חזק.
זה לא משנה אם קבלתי אהבה בילדותי או לא, כל מה שעלי לעשות זה לתת מעצמי לילדי וזו האהבה האמיתית שהם צריכים.
בהחלמה.