התמכרויות בציבור החרדי? יש חיה כזאת
יש דברים שהיינו מעדיפים לטאטא אל מתחת לפני השטח, לחשוב שהם לא קיימים אצלנו, להאמין שאנחנו לא באמת אנושיים ולפיכך לא שייכים לכך. ראינו את זה בפרשת האם המרעיבה, כיצד ציבור גדול שלא באמת ידע מה היו או לא היו העובדות היבשות, קידש מלחמת חורמה נגד הרשויות, רק בגלל האמונה ש"לא יכול להיות שהיא עשתה את זה". ולמה לא יכול להיות? כמובן, כי היא חרדית, ואנחנו שונים, אנחנו לא עושים דברים כאלו.
אז נכון, אנחנו חרדים ואנחנו שונים ואנחנו יכולים לטפוח לעצמנו על השכם (בשיא הרצינות) על כך שהסטנדרטים שלנו הם גבוהים הרבה מעל הממוצע ברחוב הישראלי, ורוב התופעות שמקורן בהשפעת המתירנות לא קיימות אצלנו. אין ספק ששיעור מקרי האלימות ברחוב החרדי נמוך עשרת מונים מהממוצע במדינה כולה, וכן הלאה בשאר תופעות כאובות וכואבות.
אבל יש לכך יוצאים מן הכלל, ובנוגע לתופעות אלו, לא רק שאנחנו לא שונים, אלא שההדחקה וההכחשה גורמות להן לפרוח ולגדול אף יותר. ניקח כדוגמא את הבעיות הנפשיות. התופעה כואבת, אבל זה לא אומר שהיא לא קיימת, והעובדה שאצל רבים בציבור שלנו נגרמת מכך בושה שיוצרת הדחקה והכחשה - לא רק שלא עוזרת להקטין את היקף התופעה, אלא אף גורמת לתופעה להתרחב, כיון שבלי טיפול מקצועי - אין פיתרון לבעיה הזאת.
ואכן בשנים האחרונות ניכרת יותר ויותר פתיחות כלפי הנושא בציבור החרדי, כאשר אפילו בישיבות החלו להיעזר באנשי מקצוע מתחום הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה כדי להעניק טיפול לאלו הזקוקים לכך, ורק אלו שחייהם ניצלו הודות להבנה הזאת ולפתיחות הזאת, מסוגלים להעריך נכונה את החשיבות העצומה בכך.
אלא שכמו כל דבר בציבור החרדי, השינויים נעשים לאט ורק כאשר באמת אין ברירה, ואילו כל זמן שאפשר לטעון שבעצם הכל בסדר - (כמעט) כולם יעדיפו לטמון את ראשם בחול ולא להסתכן בהשלכות של הנסיון להיות פורצי דרך. כזאת היא תמונת המצב בציבור שלנו בנוגע לכל התחום של התמכרויות, כאשר רבים היו מעדיפים לחשוב שתופעות שכאלו לא שייכות למחנינו, ורק מי שסובל מכך באמת, יודע שמדובר במחלה לכל דבר וענין.
התמכרות היא מחלה בדיוק כפי שדיכאון יכול להיות מחלה נפשית, או כפי שרגל שבורה יכולה להיות מחלה פיזית. התמכרות אמיתית פירושה שאדם פיתח תלות גמורה בחומר או התנהגות מסויימת, ואין לו את היכולת להפסיק גם כאשר הוא מאוד רוצה בכך. כל הדרכים הרגילות המוכרות לנו, פשוט לא משפיעות על המכור, והן שוות ערך לנסיון לגרום לאדם הסובל מדיכאון קליני לצאת מהדיכאון על ידי גרירתו למעגל ריקודים בישיבה. זה פשוט לא עובד.
אדם מכור הוא אדם חולה וסובל, והמצב מחמיר כאשר הוא לא מודע למחלתו וכאשר סביבתו לא מתייחסת אליו כאל אדם חולה אלא כאל אדם שלא רוצה להפסיק את התנהגותו הכפייתית. אז גם אם מבחינה סטטיסטית כמות המכורים בחברה החרדית שווה לכמות המכורים בחברה החילונית, עדיין כמות הסובלים מההתמכרויות תהיה גבוה יותר אצלנו, כתוצאה מחוסר מודעות וטיפול בבעיה.
אחת ההתמכרויות "הפופולאריות" ביותר בזמננו הוא התמכרות לתאווה, וזאת בין היתר בגלל הזמינות הרבה של עידן האינטרנט. אם בכל התמכרות סובל המכור סבל רב, הדברים חמורים פי כמה כאשר מדובר על אדם חרדי המכור להתנהגות אסורה וחמורה שכזאת, מה שהופך את חיי המכור לשסועים וכאובים, כיון שהוא רוצה בכל מאודו להפסיק - אך הוא לא מסוגל.
מי שהבין את המצב הזה וגם מוכן לעשות משהו בנידון, הוא ארגון "שמור עיניך", שלקח על עצמו את המשימה הכמעט בלתי אפשרית, להעלות למודעות בציבור החרדי את נושא ההתמכרויות לתאווה, וכמובן להעניק פיתרון לאלו שסובלים. זה התחיל בארה"ב, שם הפתיחות בציבור החרדי גדולה יותר, ומיד נרתמו לכך רבנים מהשורה הראשונה, ובראשם הרב ד"ר אברהם טווערסקי שהינו רב מוערך ומומחה לעניני התמכרויות, ולפני כשנה וחצי הם הגיעו גם לארץ.
בארגון מספרים על מאות מכורים מכל החוגים ומכל הזרמים שנדהמו לשמוע שהם בעצם מכורים, ולא מדובר ביצר הרע בלבד. אתר האינטרנט של האירגון מציג מגוון כלים לטיפול בתופעה, החל מחסימה וסינון על המחשב, עובר בפורום פעיל בו ניתן לדון בנושא בדיסקרטיות ובאנונימיות מלאה, ועד לקבוצות תמיכה עבור מכורים אמיתיים, והתוצאות מדברות בעד עצמן, כאשר עוד ועוד מכורים מצליחים בעזרת הטיפול להחזיר את חייהם למסלול השפיות.
אז אם גם אתה מנסה להפסיק אך לא מצליח - אתה מוזמן להיעזר בארגון שמור עיניך. היכנס לאתר שמור עיניך בכתובת
www.gye.org.il
