את הדברים הבאים אני כותב בעקבות קריאה ב"לב השמים" של ר' שלמה קרליבך, ושיחה עם אישתי. תודה רבה לשניהם, ולאלקים שנתן לי אותם.
מצוות ישיבה בסוכה היא מצווה פסיבית יחסית. אנחנו לא אמורים לקיים בסוכה פעילות מיוחדת כלשהי, אלא פשוט לחיות שם את חיינו הרגילים – לאכול, לישון, ללמוד, לטייל. כשאדם נכנס לסוכה הוא עטוף כולו במצווה, מן הבוץ שלסנדליו ועד זנב השועל שעל ראשו. הסוכה דומה לרחם, היא מקיפה אותנו ועוטפת אותנו במעטה של הגנה רוחנית. צילא דמהימנותא. אנחנו אוספים את כל מה שעשינו בשנה שחלפה, ושמחים במה שיש. במובן זה, הסוכה מקבילה לשלווה ולקבלה שהתכנית מציעה; לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם, ופשוט לחיות. לא לדאוג לדפנות שיעופו או לסכך שיתייבש, או לגשם שאולי יבוא, אלא לחיות רק להיום. זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו.
לעומתה, מצוות ארבעת המינים הפוכה לגמרי באופיה. אנחנו מצווים לפעול עם הידיים שלנו, לאגוד את האיברים שלנו והאיברים של עם ישראל ולהתחיל לנענע אותם לארבע רוחות השמים, מעלה ומטה. להזיז את הגוף שלנו ולהשתמש בלולב כמו בחרב, כמו בשרביט של מלך, כמו בצינור של שפע – כדי לתקן את כל המציאות. הפנימית והחיצונית. לעומת סוכה, שאפשר לקיימה די בקלות עם כמה קרשים ועלים וחוטים, ארבעת המינים גדושים בפרטי ודקדוקי הלכה. לא נדיר שאתרוג יעלה יותר מסוכה שלמה. במובן הזה, ארבעת המינים הם כנגד הדברים שיש ביכולתי לשנותם. אנחנו לוקחים אחריות על המציאות וממש מנענעים אותה. ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך.
יש מנהג על פי פנימיות ליטול את ארבעת המינים דווקא בסוכה. כשאנחנו נוהגים כך, אנחנו מחברים בין הדברים שיש ביכולתנו לשנותם לדברים שאין ביכולתנו לשנותם. בין השלווה לאומץ. אנחנו מכירים בכך ששני הצדדים אמיתיים ונצרכים, ושרק כוח אלוקי יכול לעזור לנו להבין כיצד לשלב ביניהם. אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא.

לייק!
מתוק מתוק!

תודה דוקטור.

תודה רבה. וכשהגשם באמת יורד, כשהוא משפריץ עלינו מים ולמעשה מוציא אותנו מהסוכה כדאי לומר רצונך יעשה..

תודה דוק.

אצלנו יש סוכה בבית עם גג נסגר.
אני כל שנה סומך על כך למקרה שירד גשם וכך אוכל לסגור את הגג،
להישאר בסוכה וגם להשאיר את הסכך ושאר הדברים יבשים.

השנה בדיוק כשירד גשם، הגג נתקע ולא יכולתי לסגור אותו.
השנה רצונו נעשה כמו כל שנה.

בהחלמה.