הו, מה נהיה כאן, אור יקר, שים לב כמה תגובות יש לפוסט הזה לעומת הצפיות שלו, אין לזה אח ורע בפורום, הנושא הזה טעון. ולא בכדי. אתה אומר לאנשים כאן אתם מערבבים מוסר זוהר וקבלה, תלמדו הלכה נטו. יופי. אינך מקשיב להם. הם אומרים לך
אנחנו לא יכולים. אנחנו לא מסוגלים לא לערבב. זה מתערבב לנו כנגד רצוננו.
זו מהות הבעיה שלי עם כל מה שאתה מציג כאן בפוסט. אין לי פרופורציות, למכור אין יכולת לשים מחיצות ולשלוף כל דבר מהכונן שלו, דיסק להלכה, דיסק למוסר, התאווה שברה לי אותם. ובגלל הצער הגדול הזה חזרתי אליה שוב ושוב. האשמה והבושה והפחד מהעונש הנורא של עוברי העבירה גרם לי לחזור אליה עוד ועוד.
הייתי חייב לשנות כיוון חשיבה, להבין שיש כאן באמת אצלי משהו שונה מאנשים אחרים שעושים את המעשים הללו וכאן אני מגיע למיהו מכור עבורי, אדגיש שזה
עבורי. בהכירי את טיב השיח הזה (אתה לא באמת חושב שהנך הראשון שמעלה כאן טיעונים כאלה ואחרים) יש סיכוי שתתחיל להביא לי ציטטות נפלאות ותנסה להפריך את הדברים שעבורי הם התמכרות. לא אתווכח עימך, ויכוחים לא טובים לי. אכתוב בל"נ בקרוב פוסט מורחב מה מבדיל אותי ממי שאינו מכור (אתה מוזמן לקרוא את סיפורי האישי
כאן)
תן לי לתאר לך קצת מה קורה לי כמכור שקורא את מה שאתה כותב,
אקדים ואכתוב זה הולך להיות ארוך (הבטחתי, לא) ושהדברים אינם מוחלטים ביחס לכל מכור ישנם רמות שונות ושילובים אחרים של הכשלים האישיותיים. נתחיל מיזה שהבעיה שלי היא לא תאווה. בשבילי היא פיתרון לבעיות. אקמול מהיר שעבד הייטב. במשך המון זמן יכולתי לספוג בזכותה את החיים. הכאיבו לי? תאווה. חשבתי שהכאיבו לי? תאווה. לא הכאיבו לי! אני בלתי נראה.. אה, כן הכאיבו לי. תאווה ואני יכול להמשיך בלי סוף, הרעיון הובן.
וזה לא רק שם, פחדתי? תאווה. שמחתי? תאווה. כל ארוע בחיי לווה בתאווה. היא היתה שם תמיד. קרה לך פעם שהתיישבת על מסטיק? אחד כזה שנמרח לך על המכנסיים? וכמה שאתה לא מנסה לגרד אותו הוא מתחפר יותר במכנסיים.. ככה היא, בת לויה שתמיד מוכנה לבוא לעזרתי. הייתי כל כך אשם, כי למדתי שנשמתי נכרתה מהעולם הבא.. תאווה. הייתי כל כך עצוב שגם אחרי שנשמתי נכרתה לא למדתי לקח אז הלכתי לכרות אותה יותר מהר.. כך דחפתי עוד ועוד את הקו האדום והשחור ועוד כל מיני דברים שהמצאתי לעצמי.
בין לבין ניסיתי לעשות את כל מה שאמרו לי (מוסר, הלכה, צומות קבלות ושאר ירקות) וכשלא הצלחתי האשמתי את עצמי, כי הם הרי אמרו. אז זה חייב להצליח.. אז לא רק שאני מנוול שנשמתו כרותה ואין לו חלק לעולם הבא, אפסיד גם את העולם הזה? יאללה. אשת איש.. עשיתי המון למען. הייתי מוכן להתחתן בגיל שבמגזר שלי לא מתחתנים, תוך בזיונות לא פשוטים. זה לא הצליח להרחיק אותי מהתאווה, היא היתה שם וביתר שאת. התפורררתי מבפנים. ואז חיי ניצלו. באמת.
והנה מגיע מישהו ואומר לי שמע, אתה צריך ללמוד הלכה... אתה מבין קצת יותר את כל האמוציות כאן?
אני מכור - כי אני לא יכול להפסיק. ניסיתי, באמת. לא הצלחתי. אני מכור כי אין לי שליטה על פחד אשמה ובושה, הם מתערבבים לי עם כל דבר. אני מכור כי אני חסר פורפורציות, בעיות קטנות מקבלות עוצמה אחרת לגמרי, ומעל לכל - כח הרצון שלי לא אפקטיבי. בזמן אמת הוא פשוט לא קיים. יש לי משהו לא תקין בראש, אני חווה את המציאות בצורה מעוותת. דרך משקפיים פשוט לאנכונות ואין דרך לשכנע אותי ברגע נתון שמה שאני רואה זה לא אמיתי. הרי זה מה שאני רואה.
לסיום, איני יודע אם אתה מכור, אם הפחדה עוזרת לך, תשתמש בה. אותי היא הורגת, הנו נו נו הזה של האצבע המאשימה חיסל אותי, אאחל לך שתפנים את הנסיון שיש כאן.
תבורך.