בס"ד                                                 
תרפה. מה?! שמעת מצויין, כדאי שתשחרר, יש פה משהו שאתה רוצה. מאוד. ולכן מנסה מדי... 'אבל'. המשכתי לטעון בהגיון... (ולא הרפיתי...) ההזדמנות תחלוף... אולי רצון הבורא שאתאמץ (פה כבר הפכתי לאויבערחוכם אמיתי) צריך לעשות השתדלע'ס... לא? להשתדל, בטח.. אבל זו במאות. אתה מנסה לנהל את הסיטואציה, אינך שם לב אבל אתה משכתב את המציאות לפי מה שנדמה לך כאופציה האפשרית היחידה. השתלטת על הבמה כולה. רגע לפני שפצחתי במונולוג ארוך על ההוא שהמתין שבורא עולם יעזור לו ולא שעה לקריאות המחלצים ההליקופטר והסירה, בלמתי. בחסד הרפיתי. התוצאות היו (כמובן) מעל ומעבר.

הספונסר שלי לא יודע מה אלוקים רוצה בשבילי. התפקיד שלו הוא להציב בפני מראה וכשאני מגזים להציע לי לחדול 'מההשתדלות'. בגלל שאין לו את האינטרס שלי, קל לו לראות היכן עובר הגבול, מתי אני עסוק במה שבטוח הוא לא רוצה... התקופה הראשונה היתה מאוד מבלבלת, מייאשת. לא היה לי ת'כח ות'חשק להרים טלפון שבע מאות פעם ביום. במאמר הזה אתמקד במה שהכניס לחיי יותר סדר. יהי רצון שיהא לתועלת.
- - - - -
יוסף הצדיק השתדל, על פי בעלי המוסר קצת יותר מדי, הוא ביקש משר המשקים פעמיים טובה - זכרתני... והזכרתני... אחת שיזכרהו בעצמו, השניה שיזכירהו לפני פרעה. בבריסק מספרים שר' חיים שאל את ר' שמעון שקאפ מה לדעתו היה קורה אם יוסף לא היה כופל את בקשתו משר המשקים  – ר' שימע'ן ענה לו שמן ההיגיון לומר שאם על הכפילות קיבל יוסף שנתיים נוספות בבית האוסרים כנראה שבלעדיה היו מוסיפים לו 'רק' שנה אחת...

חלק עליו הבריסקער ואמר שלדעתו יוסף לא היה מקבל שום תוספת, ההזכרה הראשונה חובת ההשתדלות היא, הוא קיבל שנתיים כי בקשת הזכירה הנוספת הוכיחה שגם הראשונה אינה השתדלות. אגב, יוסף עצמו 'למד את הלקח', בבואו לפני פרעה הוא כבר דואג שידע שהינו צינור בלבד - בלעדי... האלוקים יענה... 'החזון איש' מסביר באמונה וביטחון (פ"ב א"ו) שליוסף היה ברור שהצלתו רק ביד ה', ובהיות שהאדם נתחייב בפעולות ולא לסמוך אניסא, חייב עצמו יוסף לבקש סיוע משר המשקים. אלא שלפי רום דרגתו זו לא היתה השתדלות, מאחר ובתכונת הרהבים (המצרים) אין לזכור ולהיטיב, אין ראוי המעשה הזה רק מתוך יאוש. והמיואש עושה כל מה שיכול, אף  דברים הרחוקים מכל תועלת... יוצא אם כן שיוסף נתבע על עשייה סתמית. לא על השתדלות.
- - - - -
למרות שהאמנתי שיש שליט יחידי ביקום, השקעתי בלי סוף אנרגיות בניסיון לסייע לו. ולא מחמת שאינו יכול, משוכנע הייתי שזהו תפקידי, לשם כך נוצרתי... ואז הגעתי להחלמה. שם למדתי שזהו תהליך מאוד אישי, שיש אנשים שההשתדלות האמיתית שלי היא ניהול עבורם וההפך. פשוט לא ניתן להקיש מאיש לרעהו. ושיש לביטחון ולאמונה דרגות, הרי הגענו לאמונה, אנו מגיעים אליה שוב ושוב.

וכן, לעשות. חשוב שאזכור שלפעמים חוסר פעולה נובע גם הוא ממחלה. ולכן, אחרי בדיקה כנה של המניעים, לדוגמא אם אני עסוק 'ברווח' הצפוי, זו לא להשתדלות. ואחר כך לפעול. ללא פחד ואנוכיות. תוך היצמדות מוחלטת ליושר ולאמת. כך ניתן להבדיל את הפעולה הנכונה מהחולה – לא לעשות אותם הדברים פעם אחר פעם. להמתין, לוותר על 'מבצעים מורכבים', להימנע מהרחוק מכל תועלת....

ובשולי הדברים, 'החזון איש' כותב (או"ב פ"ב ב') שהאמונה היא מבט כללי, והביטחון הוא המבט של המאמין על עצמו, אך בעצם אין בין האמונה לביטחון אלא המעשה. מה שהזכיר לי רעיון מדהים ששמעתי (וכתבתי בעבר) מחבר AA.

אדם מגיע ללונה פארק ורואה לוליין ההולך על חבל דק לאורך עשרה מטרים, יש לו אמנם חשש שמא הוא יפול, אבל אחרי שהוא רואה שאת הדרך הלוך הלוליין עושה ללא כל בעיות הוא מאמין שגם את הדרך חזור הוא יעשה כך. בדרגה אחרת לגמרי נמצא מי שמנצל את רגע השיא של הפעלול, כשהלוליין מחפש מתנדב מהקהל.. כשהוא שואל מי מוכן לשבת לו על הכתפיים בזמן שהוא הולך על החבל הלוך וחזור... למי שנענה יש גם ביטחון שלא יהיו לו תקלות.

מה אתם אומרים, אולי נשב לו על הכתפיים...

חשבתי שאולי הוא כבר הושיב אותנו על כתפיו ... ואשא אתכם על כנפי נשרים... תכל'ס לא עשינו כלום...
ושמעתי שמספרים שר' מענדל פוטרפאס (מחב"ד) היה אוהב לספר מה שראה בסיביר.
היה במחנה שלו בסיביר אחד שהיה בעברו לוליין. הלוליין הנ"ל אהב לספר לחבריו על עברו. אף אחד לא האמין לו. ביום שיחרורו הוא הוכיח להם.
מנהל המחנה אישר את ארוע. כולם באו לצפות, סוהרים ואסירים כאחד. מתחו חבל מאולתר בין שני עצים וידידינו ,בריכוז מופלא, מטפס למרומי העץ...
נשמת כולם נעתקה... ו... הוא החל. שריקות נשמעו מכל עבר... צעקות עידוד ואימה... ולבסוף מחיאות כפיים סוערות...
אחרי החיבוקים והנישוקים בא אליו ר' מענדל ושאל ואתו : איך ?
הוא ענה לו - תראה , לא הגעתי לגובה כזה ביום אחד. התחלתי ,בתור ילד, מפלטה שמונחת על שני כיסאות. לא גבוה ורחב. לאט לאט צמצמתי את רוחב הפלטה,
וכן לאט לאט הגבהתי את הגובה... נפלתי ? הוו, אין ספור. מאות פעמים. לא ביום אחד. הרבה אימונים, אבל בסוף מצליחים. כל אחד יכול.
ותוך כדי ההליכה - אסור להסתכל למטה. בשום פנים ואופן. לא עולה על הדעת להקשיב לכל השריקות. רק ישר. מרוכז. זה הסוד.
בהצלחה !

תודה רבה.
תודה על הנר הדולק בסבך החושך.
חנוכה שמח
אוהב
הושיעה

תודה. משפט לעוזרני, בטח שהוא הושיב, אוהו, בדיוק כמו שאבא מרכיב את הבן שלו. רק שברגע שלא היה לי נח, כשהתחילו לי קוצים קפצתי, ברחתי ממנו...

נו, הלוואי ואהיה מסוגל להבחין ולהבין שברחתי ... ורחוק מידי...