לאחר שחבר יקר פתח פוסט בו ציטט את הקטע הזה, איני יכול להתאפק ולשתף אתכם בשינויים ובתובנות שעברתי סביבו במהלך השנתיים האחרונות.
קטע זה, או ליתר דיוק, העתק מצולם ודהוי שלו, היה שוכן אחר כבוד בארנק שלי מגיל שש עשרה בו נפגשתי איתו לראשונה, ועד כעשר שנים לאחר מכן, כשאבד לי...
שאבתי ממנו הרבה עידוד והרבה תמיכה, הרבה תקווה והרבה נחמה, וגם, כמובן, כמו מכור אמיתי - הרבה שנאה עצמית גועל, ותסכול.
אביא את הקטע, ואכתוב שתי פרשנויות שונות שלו, האחת כפי שראיתי אותה לפני התוכנית והאחרת כפי שאני רואה אותה היום.
אוסיף ואומר כי בגלל שהלשונית הזו היא של 'רעיונות' אני מרשה לעצמי לבצע על ר' צדוק 'מדרש' ולהלביש עליו רעיונות שאיני בטוח שהוא היה מסכים עמהם, אבל ייתכן שאם הוא היה מכיר את השפה של 12 הצעדים, הוא היה עשוי להשתמש בה, לכן אנא  קבלו את הדברים כמדרשם ולא כפשוטם...

"כל אדם יש לו חמדה מיוחדת, ובאותו דבר שחמדתו ותאוותו גוברת ביותר, בדבר זה עצמו הוא כלי מוכן לקבל ברכת ה' אם ישוב אל ה' בכל ליבו, היינו להכיר שחמדה זו הנטועה בו מהשי"ת הוא.
כל אחד ידע שבמה שיצרו תוקפו ביותר, הוא כלי מוכן לאותם דברים ביותר להיות נקיים וזכים אצלו. ובדברים שהרבה לפשוע בהם ידע שהוא כלי מוכן להיות דייקא באותו דבר נקי ובר לבב... כי כל אחד נברא לתיקון איזה דבר פרטי אשר בו נתייחדה נפשו בפרט ואין לה חבר."
(רבינו צדוק הכהן, צדקת הצדיק קפ"א ומ"ט)

***
לפני שנתיים:
אפתח בסיפור: בגיל עשרים ושתיים, במהלך שהותי בישיבה, עדיין כבחור רווק, כחלק מניסיונותי החוזרים ונשנים להתמודד עם התאווה, עשיתי לעצמי הרגל. הייתי יוצא עם 'צדקת הצדיק' שלוש פעמים בשבוע, לחורשה שעל יד המקום בו למדתי, קורא את הדברים, וכותב תפילה לה' שיעזור לי בהשראתם.
חיפשתי את הדפים, אך לצערי לפחות עד לסדר פסח המתקרב ובא נראה שלא אמצא אותם, אנסה להיזכר בתחושות:

אבא, הייתי כותב בדף בדמע או על סף דמע, אני לא יודע מה לעשות. אני יודע שהבאתי לי את הכוחות האלה כי אתה רוצה שאני אעשה משהו, אבל זה כל כך קשה, אני לא מבין. אני לא מצליח לקלוט כיצד הסרטים שצפיתי בהם לפני חצי שעה וכל מה שנלווה לצפיה הזו קשור לשורש נשמתי.
אבל אתה יודע, אולי זה כי אני כל כך כמה לקשר שזה מה שאני מוצא. ספירת היסוד. חיבור. רצון לכנות. למגע. לאנושיות.
אבל אבא, זה כל כך הזוי, כיצד זה יוצא לי ככה. מפזר זרעו לריק...
מה אומר לך, אני רוצה, אתה יודע שאני באמת רוצה להתקדם, להשתפר, לחזור אליך, לתקן.
הפעם אבא, אני מקווה שזה ילך, איני יכול לומר לך שאני מבטיח. יותר מדי הבטחות כבר הפרתי. אבל אני יודע שאתה, שהייתי איתי שם וגרמתי לכך שהסרט הראשון שאני אוריד יהיה ווירוס, ושהסרטון שחיפשתי ביוטיוב היה סרטון הסברה על הזוועה שחוות הנשים שעושות פורנוגרפיה, אתה תכוון את דרכי. אבל בבקשה, אבא, הסר מעלי את הנגע הזה. אני אנסה לתקן דרכי, להתחבר אליך, אנסה ללמוד תורה באמת, מתוך עומק ולא רק מתוך הרגל,
אבא, אני לא יודע מתי, אבל עוד כמה שנים, אני מבטיח, אוכיח לך שאני אהיה ראוי לאמונך.
בבקשה ממך, אבא, אני לא יכול יותר.
ב-ב-ק-ש-ה....
***
כיום:
נסתרות הם דרכיך, אלי.
כל חיי כיוונתי לגדולות: חלמתי כיצד אני אהיה מהאנשים שישפיעו, שיכתבו, שידברו, שיחברו אנשים אליך מתוך רוחב מחשבה וגדלות תורנית.
הייתי יסודי, איטי, מחושב. מתקדם צעד אחרי צעד אבל תמיד עם המבט למעלה. לעבוד אותך בגדלות, להעמיק בתורתך, להעמיק בסתרי תורתך. ללמוד מקצוע בו אוכל לעזור, להיות צינור לשפע הגדול שאתה מעניק לי יום יום.
אבל אודה על האמת, מעולם לא חלמתי שהאפיק המרכזי אליו ינועו חיי יהיה אותו אחד שגרם לי הכי הרבה בכי.
מעולם לא דמיינתי את עצמי יושב ומעביר מסרים לאנשים שצופים בפורנוגרפיה.
מעולם לא דמיינתי שכושר הכתיבה שלי, שתליתי בו תקוות גדולות כביטוי לתורתך הקדושה, ושהתאכזבתי ממנו מרות כשכתבתי קטעי פורנוגרפיה מלאי תאווה, ישמש אותי כדי לעזור לאנשים שם, במקום בו אני הכי שונא ומפחד ונגעל מעצמי.
אבא, אתה יודע, רק היום, כמעט שנתיים אחרי, אני מצליח להתחיל ולהכיל את הנקודה הזו, שר' צדוק האיר בתורתך:
אתה באמת תכננת שאני אהיה שם.
בעבר, כל חיי היו מלאים בפחד מהנוקבות של הימים הנוראים, בהם אני עומד מולך ככלי מלא בושה כלימה, זימה, תועבה, חומריות ובהמיות, ומבטך האוהב אך הבוחן אומר לי: למה? איך?
ואין לי מילים. ואיך אשא פני, והרי רק יומיים לפני יום הדין עשיתי את זה שוב...
וכיום, בראש השנה האחרון הרגשתי רוממות רוח.
אני נמצא היכן שאני אמור להיות.
כן.
זה כאן. ההתמודדות שלי עם התאווה, השינויים העמוקים שאני עושה באישיותי. הם הם מסלול חיי. אין מסלול אחר. לא היה מסלול אחר ולא יהיה מסלול אחר. ואולי, את החלומות הגדולים, על כתיבה תורנית אמונית ברמה גבוהה וייחודית, על ספירות על חסידות ועל העולמות, השארת למישהו אחר.
לי נתת ייעוד אחר - לכתוב כאן, בפורום הזה, על אותם חוויות קשות.
לתת לאנשים אוויר לנשימה.
והפרדוקס הכי גדול, אבא, עד לפני שנתיים הייתי בטוח שעלי חובת ההוכחה, כשאני אעשה את שלי - אתה תיטה לי חסד ותשכים להעביר פשעי.
כיום, אני הולך ומפנים שאתה זה שלוקח את התאווה, ואם ארצה להשתמש במילותיו של ר' צדוק: כאשר אני מכיר ש
"חמדה זו הנטועה בו מהשי"ת הוא", ואני מפנה אליך את התאווה, אני נכנע. מוותר. מבין שהכל ממך ושלך, ושאין לי יכולת (זו גם הכוונה של ר' צדוק במובן של 'ישוב אליו בכל ליבו', ומי שרוצה יעיין בצדקת הצדיק), אז זה עובד.
אני ממשיך להתפלא. ממשיך להרגיש שבלעדיך אני לא יכול. וכשאני מרגיש כך זה עובד. החיים שלי משנים כיוון.
נכון, אז אולי ר' צדוק התכוון לכך שספירת היסוד תעלה לשורשה, ושמחשובתי יעסקו בשפע האלוקי ולא בתאווה, אבל אולי לא.
מה שבטוח, אבא, שכאן בפורום ובקבוצות, דרך המקום הפצוע שלי, דרך הקבלה שלו וההתחברות איתו, אני מרגיש בדיוק את הדברים שכל כך כמהתי אליהם: חיבור, נוכחות, קבלה, הכלה, אהבה.
אז כן, אני שב (ומשיב אליך את כוח הבחירה שלי, ועיין בר' צדוק שם שם) כל יום, רק להיום, ולהפתעתי אני מגלה שאני מוצא אותך שוב ושוב דרך המקום הזה, שכל חיי הייתי עסוק בלחלום מה יקרה כשאפסיק להתעסק איתו.
תודה אבא.
אמנם עדיין לא הגעתי לדרגה של 'אודך ה' כי אנפת בי', עדיין קשה לי עם הדרך המייסרת שהייתי צריך לעבור כדי להגיע לאן שאני היום, אבל התקווה שאני רואה בעתיד כל כך עמוקה ומקיפה, שאני מרגיש שהשאלה של העבר דוהה ומאבדת את משמעותה.

נתן במתנה

אני איתך מילה במילה.
תודה רבה
ברוך אתה ה' פוקח עוורים

חזק מאד.
מעודד ונותן תקווה.
כמובן שר' צדוק לא התכוון לכיוון הזה שכתבת עליו, אך כדרוש הדברים נאים ביותר.
תודה על הארת הקטע "להכיר שחמדה זו הנטועה בו - מהשי"ת הוא", לא שמתי לב לזה עד עכשיו, למרות שכבר למדתי את ר' צדוק הזה עשרות פעמים.
ושוב תודה על השיתוף ועל הארת הדרך, והכניעה והענווה שצריכה להיות לנו אל מול רצונו של חי העולמים.

תודה רבה
ידידי היקר
התחברתי
ואולי קצת גם לדת
מי יתן

תודה רבה על הדברים.

האמת שלי מאוד קשה להתחבר לכל משהו שהיה מחזק אותי פעם במחלה.

כל מיני ספרים שהייתי נוהג לעיין בהם אחרי נפילות מריחות לי ממש לא טוב היום ואני מבקש מאלוקים שישחרר אותי מזה

להצליח לקרוא מאמר התחזקות מבלי להכניס את המחלה שלי שם, אולי לצאת מהריכוז העצמי.

מרגיש אמתי!
לדעתי הענייה ר' צדוק כן התכוון לדברים האלו.
הסיבה שהבנו אחרת כי כך רצינו.
תמיד הבנתי שכח הבחירה שלי אם להשתמש או לחדול,
כי כך רציתי לחשוב שזה בשליטתי.
היום אני יודע שהבחירה היא אם להמשיך במחלה או להתרפאות איך שאלוקים רוצה.
אם הייתי מחפש באמת מה אבא רוצה ממני ולא מה אני רוצה שירצה,
ההבנה הזאת הייתה ברורה מזמן גם בדברי ר' צדוק.
אסירות תודה שקיבלנו במתנה את "נתן במתנה". 

תודה נתן במתנה.
אני מנסה להבין מה בדיוק השינוי שעבר אצלך. אנסה לכתוב אותו במילים שלי ותגיד לי בבקשה אם אני מדייק.

לפני התכנית תפסת את דברי ר' צדוק כאצבע מאשימה. כמשהו שתובע ממך מאמץ מרוכז ומיוחד דווקא ביחס לענייני התאווה. לכן כל כישלון גרם לך להרגיש שאתה מתרחק מהיעד, ובוגד בייעוד שלך. תפסת את עצמך כאחד מיחידי סגולה שקיבלו משימה של לוחמי סיירת, ומסתמא קיבלו גם את הכוחות לבצע אותה, והרגשת שתיקון כל העולם תלוי בך זכות הדבר הזה.
אחרי התכנית תפסת את דברי ר' צדוק כדבר מנחם. כן, יש לך קושי מיוחד דווקא מול התאווה, אבל לא אתה גרמתי לו, ואתה מוכן לקבל שזה מה'. אתה גם מבין שהקושי הזה הוא השער שלך להתחבר אליו. הסכמת לא להיות מיוחד ומתקן עולם, אלא אדם מן השורה שזקוק לתמיכה ושלווה.

אני בכיוון?

אני לא כ"כ מבין את הדיון פה סביב דברי ר' צדוק.
אמנם בקטע הראשון בו הוא כותב על התשובה על ידי ההכרה שחמדה זו מהשי"ת היא, אכן אפשר להתלמדן ולהכניס כל מיני דרושים, שזה השער שלי להתחבר לה' וכו'.
אך בקטע הנוסף הוא מבהיר את עצמו בצורה שאינה משתמעת לשני פעמים:
כל אחד ידע שבמה שיצרו תוקפו ביותר, הוא כלי מוכן לאותם דברים ביותר להיות נקיים וזכים אצלו. ובדברים שהרבה לפשוע בהם ידע שהוא כלי מוכן להיות דייקא באותו דבר נקי ובר לבב,
מדובר כאן בבירור על כך שמי שיש לו תאוה גדולה, יש לו את היכולת להיות נקי וזך יותר במובן הכי פשוט של נקיון.
מישהו חולק על זה?
(אמנם אני יכול לקבל שדברי ר' צדוק מדברים לחוטא ולא למכור כפי שכבר נידון בפוסט הקודם בעניין זה.)
בכל אופן הרעיון עצמו שהובע בפוסט זה תפס אותי חזק.

דוקטור, כיוונת למחשבותי ממש. תודה על הניסוחים. (אני לא הייתי מנסח 'מתקני עולם' אבל כן הייתי מנסח דחף להיות מישהו מאוד משפיע בעולם).
הרוצה בתשובה חבר יקר, בעבר התייחסתי ל'נקיות' כאל זכות המחשבה. נקי ובר לבב הכוונה אחד שלא נמשך לזה, ושכוח משיכתו מופנה לדברים רוחניים בלבד, בעוצמה ייחודית אשר קיימת רק בחמדת התורה.
כיום אני מתייחס ליכולת שלי לזכך את המחלה שלי לא כשינוי המשיכה אלא כקבלה של המשיכה. במשיכה הזו שלי אל אנשים, או ליתר דיוק לנשים, יש מרכיב גופני שהוא חלק ממני ויישאר כזה. השינוי שהולך ונעשה הוא בגישה, במוטיבציה. ובעיקר, כפי שהדוקטור אמר, להבין שהחלק הזה באישיותי הוא מה שה' דורש ממני. שאיני צריך להתעלות או להתרומם מעל שום דבר.

נתן במתנה

איזה שרשור מעניין ופורה.
גם אני "הלכתי" עם הפיסקא הזו הרבה זמן,
תוך כדי שאני מרבה לצוטט אותה לאחרים, בלי שיידעו שאצלי המצב גרוע.
אפילו עשיתי לי סימן לזכור את מס' הפיסקא : מ"ט
דהיינו שיכול אני להיות באותה מידה / חמדה
הן במ"ט שערי טומאה והן במ"ט שערי טהרה.
ובמחלה זה היה גם בו זמנית...
ע'לאק מ"ט שערי טהרה...

אני חושב שיש משמעות רבה ואמתית גם לדברי ר' צדוק כפשוטם במסגרת התוכנית.
אני חושב שהדיונים הכנים בפורום (בייחוד בפורום הנשואים) אודות הימצאות עם האשה שלא ממקום של תאווה, אלא ממקום של אהבה וחיבור אמיתי, מלמדים על מקומות גבוהים שאנשים שנמצאים תקופה ממושכת בהחלמה מצליחים להגיע אליהם.
לדעתי, אדם רגיל שאינו מכור, בדרך כלל, פשוט נהנה מקצת תאווה עם אשתו וממשיך הלאה מבלי שיתגלגל במעגל ההתמכרות.
אבל אדם שעבורו התאווה היא רעל, עשוי להגיע דווקא מתוך כך לחיבור עמוק ומבורר עם רעייתו.