הייתי לבד במרפסת שמש, הפסקת קפה ביום חם ונעים.
חלפה במוחי מחשבה ילדותית, שיהיה מעניין להשליך את כוס החרסינה מהמרפסת למטה, ולראות איך היא מתנפצת. מה יש? ככה סתאאם.
מכיון שאני עדיין שפוי, ברור שזה לא קרה, אך התחלתי לחשוב האם אני רוצה לעשות זאת או לא? הרי האינסטינקט הטבעי הוא כן לעשות! ולהתרגש מההתנפצות! ובסוף אותו "אני" החליט שלא לעשות זאת!

יש לי תובנה חדשה. קיימים באדם שני "אני". אחד גופני - בעל אינסטינקטים חייתיים, ועוד אחד, עמום קצת, פנימי יותר. ישנם כאלה המובלים אחרי האני הגופני, ויש כאלה שרוצים להפעיל יותר את האני הפנימי - של הנשמה.
מאז אני הרבה יותר שולט בדחפים הגופניים לענג את עצמי, כמו האני החייתי. מכיוון שברור לי מהרגע הראשון שהאני הרוחני שלי, הוא זה שמוביל ולא מעוניין להרשות לאני החייתי לעשות כל שטות שמתחשק כך סתם.

אם אתה באמת חי את התובנה הזאת אז זה לא המקום שלך. אנחנו, או יתר דיוק, אני, אחד שלמטה אין רק ערימות של שברי חרסינה, אלא גם שברים שלי. תובנות, נפשות, תניא, מאוד פתחו לי התבוננויות בהתנהגויות שלי אבל הם לא פתרו את העסק

במשך כל כך הרבה שנים חייתי את התובנה הזאת - אבל זה לא עזר לי. גדלתי על דברי בעל התניא אודות שתי הנפשות, ותמיד הבנתי טוב מאוד שיש בי שתי נפשות וממילא אין שום סתירה בין מה שאני עושה בתאווה לבין מה שאני עושה בישיבה או בבית כנסת. חזרתי ושיננתי שוב ושוב את דבריו על כך שרק אם היתה בי נפש אחת - הייתי יכול לראות את הנפילות כראיה לכך שאני שפל, אבל כיון שיש בי שתי נפשות - אז הנפילה היא בסך הכל ראיה להתחזקות הנפש האלוקית.

אבל לצערי זה לא עזר לי. עד כמה שניסיתי (וניסיתי המון!), הרגשתי שמשהו כאן לא מסתדר. הרגשתי שאני לא סתם שתי נפשות בתוך אדם אחד, אלא יותר כמו שני אנשים שונים בגוף אחד. אפשר לגחך ולומר: מה כבר ההבדל? אבל עבורי זה רק נסיון להסביר שהתובנה הנפלאה הזאת אודות "ונפשות אני עשיתי", לא מתאימה לי. אני מכור, אני לא סתם אדם עם יצר הרע.

נכון, יש דברים שבהם אני מזדהה עם הדימוי שלך, ובהם ה"אני" השפוי (או הנפש האלוקית בדברי בעל התניא) שולט, ויש לי דברים בהם ה"אני" הלא שפוי (או הנפש הבהמית בדברי בעל התניא) שולט. עד כאן הכל בסדר. זהו מאבק הנפשות לשלוט בי, וכשזה קם זה נופל. כשאני מסתכל על ההתמודדויות הרגילות בחיים, אכן מתאים לי לראות את זה ככה, ומאוד עוזר לי להבין שהרצונות הטבעיים שלהם הם לא בסתירה לרצונות שלי להתקרב לאלוקים. עוזר לי להבין שגם אם אני לא עושה את כל המצוות, זה עדיין לא אומר שכל המצוות שאני כן עושה הם שקר. כן, יש בי שתי נשמות, ושתיהן מנסות את כוחן עליי.

אבל מול התאווה זה סיפור אחר. מול התאווה אני לא שתי נשמות אלא נשמה אחת בלבד. אמנם בתוך הגוף שלי יש גם נשמה אחרת שרוצה טוב ושואפת לטוב, אבל היא בכלל לא בעסק כאשר אני מדבר על התאווה. היא נמצאת שם רק לדברים "הרגילים", אבל התאווה? זה מחוץ לתחום. כאן אין מלחמה ואין ניצחון, אין כשלונות ואין התמודדויות, כאן יש הפסד אחד ארוך ומאבק שאין לי בו שום סיכוי ומעולם לא היה לי. מהרגע שבו עברתי את הגבול והפכתי למכור - הסיפור על שתי הנשמות לא יכול לעזור לי, והוא אפילו יכול להפריע כי הוא נותן לי את האשליה כאילו אני מסוגל, כאילו אני יכול, כאילו ישנה אפשרות שהאני השפוי ינצח, בזמן שבמציאות זה לא ככה, כי אין לי שום סיכוי ולא משנה כמה אנסה - תמיד אתרסק.

בעל התניא דיבר על אנשים רגילים, לא על חולים. הוא דיבר על אדם שמתמודד עם יצר הרע, לא עם התמכרות. הוא דיבר על אנשים שיש להם שתי נשמות, אחת אלוקית ואחת בהמית, אבל הוא לא דיבר על אדם מכור שאיבד את כח הבחירה. אני צריך משהו אחר, אני צריך עבודה הרבה יותר קשה כדי שאוכל להישאר נקי.

אור וסוד - תודה לשניכם
החכמתם אותי בזה שהרעיון שלי כבר כתוב בתניא - ואני כבר חשבתי שעליתי על משהו...