פרשתנו פותחת ב"היי" (high) של השראת השכינה במשכן, ביום השמיני למילואים, ומיד לאחר מכן היא עוברת לתאר את ה"ביי" (bye) של מות נדב ואביהוא (סמיכות פרשיות שדי מוכרת לכולנו...).
בחסדו יתברך, בכוחו ולא בכוחנו, נלמד מה היה חטאם ועונשם של נדב ואביהוא, ומה אנחנו יכולים ללמוד מכך. נסביר את החטא בדרכו המעניינת של רשב"ם, נכדו של רש"י, ובהתאמה לפשט הכתובים.
בדרך כלל, אחראים הכהנים להדלקת אש על מזבח העולה, שעליה מקטירים את איברי הקרבנות, ולהבאת גחלים ממזבח העולה למזבח הקטורת, שעליו מקטירים את הקטורת.
ביום השמיני למילואים, באופן מיוחד וחד פעמי, רצה ה' יתברך, שהאש תהיה אך ורק ממנו, והכהנים לא ידליקו כלל את האש. באותו היום, הניח אהרן את איברי הקרבנות על מזבח העולה, בציפייה לאש שתבוא מאת ה', בניגוד לשאר הימים בהם מקטירים את האיברים על האש.
גם את הקטורת היה צריך להניח באופן זה על מזבח הקטורת, אך נדב ואביהוא הביאו אש משל עצמם, והקטירו את הקטורת על מזבח הקטורת, מבלי לצפות לאש שתבוא מאת ה', וזה היה חטאם.
כשיצאה האש מלפני ה' (מקודש הקדשים), היא הגיעה למזבח הקטורת, ששם הייתה אמורה לשרוף את הקטורת, "מצאה" שם את בני אהרן ושרפה אותם. לאחר מכן, המשיכה האש למזבח העולה ושרפה את איברי הקרבנות שעליו.
מכאן נעבור לשייכות הדברים אלינו. חטאם של נדב ואביהוא היה, שרצו לעשות בעצמם את הדבר שכביכול ה' תכנן שהוא עצמו יעשה, בכך הם פגעו בכבוד ה' ונענשו קשות על כך.
מאז ההתוודעות לתכנית שנים עשר הצעדים, אני מבין יותר ויותר שהבעיה שלי בהתמודדות מול התאווה היא הניסיון להציב את עצמי במרכז, בכך שאהיה גיבור שמצליח בעצמו לכבוש את יצרו (וכמובן מצליח עוד המוווווווון דברים נוספים ל-ב-ד. סגנון חשיבה אופייני לגיל שנתיים...).
במקרה שלי, ה' רוצה שהוא יהיה זה שייקח ממני את התאווה. כל מאבק שלי בתאווה מתוך תחושה שאני גדול וצדיק ומנצח (?), פוגע בהופעת והתגלות כבוד ה' בעולם (ואני בהחלט נענש על כך קשות וסובל מהתוצאות המרות...).
ההתמודדות שלי, היא בעצם בָּמָה, שה' בחר שתהיה שלו, שיוצג עליה המחזה שלו. לכן, אסור לי להעיז לעלות על גביה ולנסות להציג את המחזה שלי. עלי להיכנע להופעת האלוקות בחיי כפי שה' רוצה ולא להילחם על הופעתה בחיי כפי שאני מבין.
ומילת עידוד לסיום: כאמור, ביום השמיני, באופן מיוחד וחד פעמי, ה' רצה שהדברים יגיעו ממנו. אני רוצה לקוות, שגם הנשמות שלנו הן משהו מיוחד וחד פעמי, ולכן ה' בוחר להתגלות דרכנו באופן כזה שהוא ידליק את האש ולא אנחנו.
