תודה. אכן ספירה וקוץ בה. מצד אחד אין ספק שככל שאדם מתרחק מהשימוש האחרון שלו עשוי חיבורו לחיים להיות יעיל יותר. הוא רוכש ניסיון גדול יותר בזיהוי פגמי האופי בזמן אמת, ויסביר שיהיה לו מנעד רחב יותר של תירגולים ליותור וכניעה.
חשוב לדעת שזה לא כל כך יעזור לו מול התאווה עצמה. בשום יום שהוא. איננו מקבלים יותר כוח מולה. מצד שני אם הוא יסתמך על הימים עצמם ולא ידאג להתנהג בהתאם למה שהביא לו אותם, מבלי משים מצבו בעצם מדרדר. אדם כזה למעשה מאמין למה שהראש שלו מספר לו על עצמו והינו שבוי בידי הפוזה שלו. על פי רוב הוא לא יהיה מרוצה. חוסר הסבלנות והשקט שלו יהיו מופגנים והוא יקרין מירמור ומרירות סביבו.
אז למה להצהיר על הרצף? מעבר למה שכתבת, אני מכיר אנשים שהרצף שמר עליהם. נהפך למשהו יקר שהם לא רצו להפסיד והוא זה ששימש להם כמעצור לפני הגיהנום. והאמת שבשורה התחתונה, כשהוא נספר נכון, יש לרצף ערך מוסף. בביזנס המיוחד שלנו (תאווה, אלא מה?) פשוט קשה לשמור על הרצף. ובאיזשהו מקום האמירה הזו היא "פירסומא ניסא". יש לי אבא שיכול לעושת הכל. גם להשאיר נקי ברצף איש כמוני.
כשחושבים על זה לעומק מגלים עד כמה דרך החיים של 'רק להיום' נכונה ואמיתית. מה שהיה לך עד היום לא יסייע אם הוא לא יהיה גם היום. וביחס אליי, אני מצהיר על הימים בדגש על היום השימוש האחרון כי הפעולה הזו היא כניעה עבורי. יום ההחלמה המשמעותי שלי התחיל בתאריך אחר. כתבתי על זה
כאן.
בהחלמה.
