אני רוצה לשתף בדברים שקראתי היום בספר הלבן והבנתי עד כמה הם שונים ממה שתפסתי עד כה.
כל הזמן במחלה ועכשיו בניסיונות ההחלמה, תפסתי את התאווה כמגדילה את הטווח שלה. כפי שמסבירים בספר הלבן - סבילות.
כל פעם הגבול הבא יותר רחוק, עוד גבולות אדומים נחצים ובאופן כללי הסיפוק של אתמול אינו מספיק להיום, הסיפוק של היום ממש משעמם אותי מחר.
העניין הוא שאני תמיד רציתי שבזמנים שאני נקי, אז הטווח יתקצר. אני תמיד קוויתי והתפללתי שאשכח את השמות של הדוגמניות שתמיד הקשתי במנועי החיפוש השונים. רציתי כל כך לשכוח אותם לכמה ימים, כי האמנתי או רציתי להאמין שכל יום שבו אני לא מסתכל, לא משתמש יוביל להורדת הרף, להחזרת הגבול האדום אחורה. מסתבר כפי שהבנתי היום, שאני לא חוזר אחורה אני צריך להשלים ולקבל את הקו האדום ההזוי הזה, את הנקודה אליה הגעתי, את הנקודה משם אני רק יכול להמשיך להדרדר.
מנגד גם קיוויתי שככל שאני יתחזק, אנצח את היצר, הרי שהקו המינימאלי יתרחק. כלומר לאט לאט נקודת הדליקה, הבעירה והתשוקה שמתעוררת תהיה רחוקה יותר. חשבתי שאחרי התחזקות, בשביל ליפול אצטרך משהו באמת מושך ברמה קיצונית. סתם בחורה חשופה לא תוכל להפיל אדם כמוני. גם כאן מסתבר שטעיתי. ההיפך! הרעילות הופכת רק לגבוהה יותר. אם בעבר "הסתדרתי" עם משהו מינימאלי הרי שכעת כל דבר יוכל להפיל אותי.
בתכלס, המשמעות של הדברים שהטווח שלי רק מתרחב לא מתקצר. גם לאחר החלמה אני עדיין מכור עם טווח פגיעה רחב מאוד. מקווה שלא יפגעו בי..