בס"ד
בניגוד גמור ליחס שנתנה, זמן קצר לאחר שויתרה מרצונה (פעולה הפוכה = בניין!) על בלעדיות בבעלה הגדול, ושימשה כשדכנית שושבינה שוויגער ומה לא, חשה שרה שנעשה לה עוול. רגעים ממתי שחדלה לשמש כשפחתה, הגר עשתה מגבירתה צחוק. כפויית הטובה ידעה בדיוק לאן לכוון את דבריה. זה לא היה משפט סורר שנפלט בהיסח הדעת. ההפך, זו היתה החלטה מודעת לשגר חץ מורעל לנקודת כאב ספציפית - "זה לא סתם שהיא לא בהריון" - דווקא בגלל הידע המוקדם על רגישות רבה.
והארס התפשט, חילחל. המילים הפוגעות עשו את שלהן, החלישו. אולי היא צודקת. עירערו את 'האני' הפנימי. בגללי אין לנו ילדים. אני באמת לא ראויה... בצר לה פנתה אל בעלה הגדול. כן, אל מי ששוכנע על ידה שבנישואיו לאחרת תבנה היא. ותבעה את עלבונה "ישפוט אלוקים ביני ובינך", והוא מסכים איתה מיד. שפחה היתה, וכזו תישאר. "עשי לה כטוב בעינייך". והיא עשתה. הטילה עליה משימות המבהירות במדוייק את מעמדה, וזה כנראה לא היה טוב, כי הרמב"ן כותב ששניהם טעו, אמנו בגישתה ואבינו בגיבוי שנתן לה. העינוי שהוביל לבריחה הוא היסוד לכוחו של ישמעאל מול ישראל. ובמילים ברורות; מכוח דברי המלאך הושבה הגר אל שרה, אך לשיבה זו היה מחיר, עד ביאת גואל צדק נשלם כולנו את דמי השיעבוד הזה.
לאחר הולדת יצחק מתארת התורה פרק נוסף בעלילות משפחת אברהם המורחבת. שרה תובעת את גירושו של ישמעאל החולה ללא שיהוי. הפעם אברהם לא מעוניין. אבל עדיין, הוא פועל כנגד רצונו אך ורק בעקבות התמיכה המוחלטת משמיים לרצונה של שרה - "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה" - אברהם משלח את בנו לשום מקום. בשורה התחתונה הוא מסלק ילד המצוי בסכנת חיים שאינו מסוגל לעמוד על רגליו עם קצת לחם, בקבוק מים, ללא כתובת, אל הלוא נודע... האמון הגורף שנצטווה אברהם לתת בכל מה ששרה תאמר משך את תשומת ליבי. בעיקר תמהתי על ההבדל שבין הסיטואציה הנוכחית – הגירוש - לשיעבוד ההגיוני של השיפחה הסוררת ששכחה מניין באה.
נראה שכתמיד, השינוי נעוץ במניע. מה שיוצק את הרוח אל המעשה. בשיעבודה של הגר, שרה תבעה את עלבונה שלה. 'האני' שלה הוא זה שעמד במרכז. ההגדרה של אישיותה של שרה עמדה למבחן (זו צדקת?) לרום דרגתה הבלתי נתפסת היה לאמנו אינטרס להעמיד אתה על מקומה. אני האומה הבין זאת, שקל והחליט שהנכון הוא שתעשה בה כטוב בעיניה. מנקודת מבטו, היה מותר לה. מקנת כספה היא. בלי קשר לכך שזו היתה בחירה שיש לה מחיר.
בגירושו של ישמעאל אין שום 'אני'. המניע היחידי של שרה הוא התפקיד - לגדל את הנצח. לייצר את עם ישראל. לשם כך נדרשת סטריליות מוחלטת. זו בסך הכול הצבת גבולות חיונית למען רווחתו של יצחק. היא כבר לא צריכה להוכיח דבר לאף אחד ואחת. גם הלשונות הרעות של פרשיית אבימלך נדמו, הרי 'בנים' לרוב היא הניקה. חפה מכול נגיעה אישית היא מקבלת את ההכרעה משמיים גם עבור אברהם. הפעם הוא זה שמתקשה, בגלל מניע משלו - שלא לראות את יוצא חלציו יוצא לתרבות רעה.
שנזכה לפעול מהמניע הנכון.