"הפעם אודה את ה'".

הפעם? תוהים כולם. מה יום מיומיים, מה ילד מילדיים ושלשה שקדמו לפניו, וכי על הראשון, על השני, על השלישי, לא מודים?

ישנם הרבה הסברים נפלאים הן בפשט והן בדרוש.

היום מישהו החכים אותי.
'הפעם', העניינים התחילו לזרום.
ילד ראשון, ושני, ושלישי, אצל כל אחד היה שבח והודיה לה'.
אבל איפשהו בילד הרביעי, הדברים מתחילים להישמע מובנים מאליהם. עולם כמנהגו נוהג, ואמא יולדת ילדים, כי כך הוא דרכו של עולם. אין קשיים נערמים, אין משהו שעצר אותם בדרך. יש ילדים, זורם.

ה'בית ישראל', או מישהו אחר מאדמו"רי גור, אמר (יתכן שהציטוט אינו מדויק, אך כך רוח הדברים): "בחור שמתארס בגיל 18, מתחתן בגיל 19, ונהיה אבא בגיל 20, עלול לשכוח שיש רבונו של עולם"...

אז, זה בדיוקהזמן של לאה, בלדת הבן הרביעי ב'ליין' של הילדים, להזכיר לעצמה שזה לא מובן מאליו. "הפעם אודה את ה'", דווקא הפעם, להזכיר לעצמי שוב ושוב, שזה לא מובן מאליו, שכל ילד זה נס, זו מתנה. שום דבר אינו מגיע 'כי ככה זה'.
ואכן, 'ותעמוד מלדת' אישש לה את הדברים, זה לא מכונת אוטומט...

אז אני מזכיר זאת לעצמי. לאחר תקופת הנקיות המבורכת, ואני מתחיל טיפ-טיפה לשכוח שיש לי מישהו שמעניק לי את המתנה הזאת מדי יום ביומו, והוא מחדש אותה בטובו בכל יום תמיד. ובלעדיו לא הייתי מחזיק דקה, רגע. ואם אני צריך לאשש את זה אני לא צריך לבדוק יותר מדי רחוק.

כולה 10 וחצי חדשים אחורה.

"הפעם אודה את השם".

תודה, יוני.
הייתי צריך לשמוע (לקרוא) את הדברים האלה!

תודה.

מכניס אותי לפוקוס מה חשוב באמת. תודה.