[כרגע חסרה ההקדמה לשרשור הזה, ובע"ה היא תוצב כאן בהמשך.
במשפט אחד: השרשור מציג תובנות שעולות בי למקרא ליקוטי מוהר"ן, שמתחברות בשבילי עם העבודה הרוחנית שלי בתכנית 12 הצעדים, מחדדות עבורי נקודות חשובות ומחזקות אותי, ואני מקווה שזה עשוי להועיל גם לאחרים].

1. "אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ הַהוֹלְכִים בְּתוֹרַת ה'" (תהלים קיט,א).

בפסוק זה בוחר רבי נחמן לפתוח את ה"תורה" (כינוי למאמר חסידות). לקראת סוף ה"תורה", כדרכו, הוא עתיד "להלביש" את התובנות הרוחניות המפורטות בה, בתוך אותו פסוק המוזכר בתחילתה.

אמנם, לפי דרכנו, גם המשמעות הפשוטה של הפסוק יכולה לשפוך אור על הכיוון הכללי של ה"תורה", ואולי לכן הוא הוצב בראשה.


אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ- לא נאמר כאן "תמימים" אלא "תמימי דרך".

לפי דרכנו, לא מדובר באנשים "תמימים", באנשים שלמים, אלא דווקא באנשים "תמימי דרך". מדובר באנשים שנמצאים, אמנם, רק בדרך למטרה, אך יחד עם זאת, דרכם היא דרך תמימה ושלימה, דרך של חיפוש אמיתי, כנה וקשוב, אחר הדרכתו של ריבון העולמים, אשר תמימי הדרך "בְּכָל לֵב יִדְרְשׁוּהוּ" (שם, פסוק ב).

תמימי הדרך הם אנשים של התקדמות אמיתית, אך בעת ובעונה אחת, הם עשויים להיות אנשים שעדיין רחוקים, ואפילו רחוקים מאוד, משלימות אמיתית. גם אנשים שהם בתחילת דרכם הרוחנית עשויים להיות "תמימי דרך".

[ויתירה מזו, תביעה עצמית של שלימות מיידית (או אפילו בטווח הרחוק), היא בפירוש לא "תמימות דרך". להיפך, מדובר בתביעה שקרית, בלתי ריאלית בעליל, הנובעת מגאווה גדולה. אגדה שמכור נוטה לספר לעצמו...].

המדד לתמימות הדרך, הוא לא רק כמות ההתקדמות בה, אלא גם ובעיקר איכות ושלימות הדרך, המידה בה הדרך היא אכן דרך של כנות ואמת.

חשוב לציין, שהגדרת דרכו של האדם עשויה להשתנות בכל רגע נתון. אפשר להתחיל את הדרך בתמימות, ואחר כך להתחיל "לזגזג" ו"לזייף" או אפילו לסטות ממנה לגמרי.


הַהוֹלְכִים בְּתוֹרַת ה'- המושג "תורה" מתפרש כאן, לפי דרכנו, במובן רחב יותר. אין הכוונה אך ורק ל"תורת משה", לתורה ולמצוות, אלא גם (ואולי בעיקר), ל"תורת ה'", להוראה והדרכה אישית שנותן ה' לכל אחד ואחד (והלא ה"תורה" נקראת כך מכיוון שהיא מורה את הדרך הישרה). [מדבריו של רבי נחמן בהמשך (אודות "הַחָכְמָה וְהַשֵּׂכֶל שֶׁיֵּשׁ [b]בְּכָל דָּבָר[/b]"), נראה שאף הוא עצמו רואה זאת כך].

לאלה שהם "תְמִימֵי דָרֶךְ", לאלה שדרכם היא דרך שלימה, דרך של כנות, הקשבה וענווה, מתאפשר באופן מיוחד ללכת "בְּתוֹרַת ה'", ללכת אחרי הצו האלוקי האישי המיוחד להם.

אשריהם! "אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ הַהוֹלְכִים בְּתוֹרַת ה'".


סיכום: תְמִימֵי דָרֶךְ הם אלה שיש כנות במסע הרוחני שלהם, ולכן מתאפשר להם לשמוע את הצו האלוקי המיוחד להם. אשרי חלקם!

תביעה עצמית של שלימות אמיתית איננה גאוה
הענוה האמיתית היא התביעה העצמית של השלימות האמיתית
האדם המכור מספר לעצמו אגדה עמוקה מאוד על עצמו
שאם יקשיב לה באמת בעומק ממש
יגלה בה דברים נפלאים
עד אין חקר
וההקשבה הזאת
פותחת פתח
להפוך
את כל הנפילות
לעליות נהדרות
אמנם להגיע להקשבה אמיתית ועמוקה זו
אי אפשר בשום אופן
רק
על ידי הדרכים שכתבת
ולכן הדרך הנכונה היא אכן
לפחות בהתחלה
להתעלם מהאמת העליונה והנסתרת הזו
שבהלקחה בוסר בטרם עת
תפיל את האדם לעמקי עמקים בלי שידע וירגיש
כמו שרואים בעינים שזה קורה
וזה כנראה הקושי הגדול ביותר
ללכת דוקא בדרך של צמצום
כשנדמה שההרחבה לא תגיע אף פעם
כדבריך
אמנם נראה לעניות דעתי
שכדי שלאדם
שסקירה עליונה זו מתנוצצת בקרבו
עוד בזמן סיבוכיו האינסופיים
כדי שלאדם זה יהיו כוחות מספיקים
לשאת את משא הדרך הזו
של הקטנות המוכרחת
לשם כך צריך שישאב גם בתחילה
קוים של אורות מהאמת המופלאה הזאת
שיעזרו לו
ללכת כמה שיוכל במקום בו הוא נמצא כעת
ולפלס דרכו בהקשבה כנה כפי שכתבת
ולפעמים ימצא
שמבלעדי הקוים האלה
לא יוכל למצוא מעמד לנפשו
בשום אופן
מגודל שברו
וצערו על מצבו
בהווה
תודה רבה
על השרשור שפתחת
חזק ואמץ

תודה על דבריך tc

[המשך המהלך בתורה א' בליקוטי מוהר"ן]

2. א. דַּע, כִּי...

זוהי פתיחה אופיינית למהלך של רבי נחמן ב"תורה". לאחר פתיחה כזו, הוא מביא בתמצות עקרון מסוים, שאותו הוא ממשיך ומוכיח בהרחבה, בהמשך דבריו (בדרך כלל, נעשה הדבר לאחר המילה "כי", כמו בהמשך ה"תורה" שלפנינו).

להלן העקרון שאותו מרחיב רבי נחמן בתורה זו:

עַל יְדֵי הַתּוֹרָה נִתְקַבְּלִים כָּל הַתְּפִילּוֹת וְכָל הַבַּקָּשׁוֹת שֶׁאָנוּ מְבַקְּשִׁים וּמִתְפַּלְּלִים.

לימוד התורה, שלפי דרכנו הוא מתפרש כלימוד ההוראה האלוקית, כהקשבה למסר האלוקי, גורם לקבלת התפילות והבקשות.

כל עוד אינני קשוב למסר האלוקי, אני יכול להתפלל בלי סוף, שאלוקים ימלט את נפשי ממלתעות התאווה, או כל דבר אחר, אבל זה פשוט לא יעבוד. התפילה לא תתקבל.

[זה, אמנם, עשוי לעבוד [b]לפעמים[/b] כתוצאה מאהבתו של אלוקים הגדולה לברואיו, אבל לא באופן יציב ועקבי, ובוודאי לא באופן שתתקבלנה "כָּל הַתְּפִילּוֹת וְכָל הַבַּקָּשׁוֹת שֶׁאָנוּ מְבַקְּשִׁים וּמִתְפַּלְּלִים"].


ב. ההסבר לכך הוא, שהתפילה היא רק חלק אחד (אם כי חלק חשוב ביותר), מתוך "ארגז כלים" של קשר רוחני עם אלוקים.

"ארגז הכלים" הזה הוא "עסקת חבילה". אם אני מתכוון להתחמק מהעבודה הרוחנית המוטלת עליי, מתוך ציפייה שאלוקים יעשה את חלקו ויענה לתפילותיי ו"הכל יהיה בסדר", זה כנראה לא יקרה. במוקדם או במאוחר – אפול.

בכדי שהתפילה תעבוד לטווח ארוך, יציב ובר קיימא, יש צורך בנכונות ללכת בעקביות בעקבות ההדרכה האלוקית, בהסכמה פנימית להיות תמים דרך ההולך בתורת ה'. ובקיצור, בעבודה רוחנית.


ג. הסיבה לכך שהתפילות שלי אינן מתקבלות כשאיני קשוב להדרכה האלוקית, היא לא כי אלוקים מחפש להעניש אותי (או בגלל שהוא כועס שאינני ממלא את רצונו, או מפני שהוא לא מוכן לתת לי שום דבר מצדו, עד שאני אתן לו את מה שאני מצידי נדרש לתת). אלוקים נעלה מעל שיקולים כאלה (השיקולים הללו מאוד אופיינים לי, ואני אולי קצת מנסה לברוא אותו בדמותי...).

אלוקים פשוט רוצה לעזור לי לבנות בניין רוחני נכון. הוא רוצה לסייע לי לבנות איתו ועם אחרים מערכות יחסים נכונות, ולממש את ייעודי ותפקידי בעולם.

התפקיד המרכזי של התפילה הוא לעזור לי להתחבר אל אלוקים, לבקש את הדרכתו ולמלא את רצונו. כחלק מזה, אני גם אמור לבקש ממנו לתת לי את הדברים שאני צריך כדי למלא את תפקידי.

הבעיה היא, שלא רק שניסיתי להפריד את התפילה משאר הכלים שבארגז, אלא אני גם ניסיתי להפריד ולבודד לעצמי חלק קטן ונוח מתוך המכלול של התפילה, ולאמץ רק אותו - בקשות על הצרכים שלי.


ד. "בדרך כלל, אנו מסיימים את תקופת ההרהורים [=חיבור מחשבתי לאלוקים שנעשה בבוקר] בתפילה שתראה לנו את הצעד הבא במשך כל היום, ושינתן לנו כל הדרוש כדי לטפל בבעיות שלנו. אנו מבקשים בעיקר להשתחרר מהרצון העצמי, ונזהרים לא לבקש בקשות שהן רק עבורנו. אנו יכולים לבקש דבר עבור עצמנו, אם זה יעזור גם לאחרים. אנו נזהרים אף פעם לא להתפלל עבור המטרות האנוכיות שלנו. רבים מאתנו בזבזו על כך זמן רב, וזה לא עובד. אתם יכולים לראות בקלות מדוע זה לא עבד"(הספר הגדול, עמ' 73).

"זה לא עבד", כי התפילה נועדה לקרב אותי לאלוקים, להוציא אותי מעצמי, ו"לפתוח" אותי למילוי רצונו. אך באופן פרדוקסלי, התפילה שלי עשתה בדיוק את ההיפך, והגבירה את הריכוז העצמי שלי.

במובן מסוים, זו אפילו לא הייתה תפילה. זו לא הייתה עמידה קשובה של עבד מול אלוקיו, אלא התבכיינות על רצונות גשמיים ורוחניים, שלא מומשו באופן מיידי.

אמנם, חשבתי שאני מתפלל, ואפילו בכוונה, אבל לאמיתו של דבר היה זה מעגל סגור עם העצמי (שאודותיו נרחיב בהמשך).


סיכום: תפילה מתקבלת כשיש נכונות ללכת בעקבות ההדרכה האלוקית.

[המשך המהלך בתורה א' בליקוטי מוהר"ן]

3. וְהַחֵן וְהַחֲשִׁיבוּת שֶׁל יִשְׂרָאֵל נִתְעַלֶּה וְנִתְרוֹמֵם, בִּפְנֵי כָּל מִי שֶׁצְּרִיכִין, הֵן בְּרוּחָנִי הֵן בְּגַשְׁמִי.

א. לימוד התורה, ולפי דרכנו, ההקשבה למסר האלוקי, גורמים לא רק לקבלת התפילות והבקשות, אלא גם למציאת חן בעיני אחרים וליחס של כבוד מצדם ("חֲשִׁיבוּת"), במובנו החיובי.

מציאת חן וקבלת יחס מכבד, הם תוצאה של תפקוד נכון במערכות יחסים (דבר שלמכור, בדרך כלל, ממש אין...).

תפקוד כזה נובע מציות לצו האלוקי. כתוצאה מלימוד התורה, ולפי דרכנו, כתוצאה מציות, הקשבה וחיפוש אמיתי וכנה אחר ההדרכה האלוקית, נוצרת התנהלות נכונה יותר במערכות יחסים, שגוררת אחריה חן וכבוד.

בהקשר לכך, מעניין לציין, שב"ספר הגדול" מדגישים כמה פעמים, שמכורים שהחלימו זכו למעמד מכובד בקרב קהילתם, ולא רק למעמד "רגיל" (ראו עמ' 68, 124, 129). ככל הנראה, הדבר הוא תוצאה ישירה של אופי ההנהגה של אותם מחלימים, שזכה להערכה רבה מצד בני הקהילה, חרף עברם האפל.

אגב, הרעיון שההולכים בתמים זוכים לחן וגם לכבוד (וששניהם קשורים זה בזה), מפורש בספר תהלים "חֵן וְכָבוֹד יִתֵּן ה' לֹא יִמְנַע טוֹב לַהֹלְכִים בְּתָמִים" (תהלים פד,יב).


ב. בדומה לניסיון ולנטייה של המכור לנתק את התפילה משאר התחומים של עבודת האלוקים, מתוך רצון שאלוקים "יתקן אותו" מבלי שיצטרך לעמול (וכפי שהוסבר קודם), קיימת הנטייה של המכור, ואולי במיוחד של המכור לתאווה, לנתק את החן והכבוד משאר המרכיבים של מערכת היחסים, ולצפות שכולם יאהבו אותו וירצו בקרבתו (במיוחד אשתו, ובמיוחד במישור המיני...), מבלי שיצטרך להתאמץ לשם כך.

האמת היא, שגם בהחלמה, גם כאשר קיימת אצלי נכונות להתאמץ ולהשקיע במערכת היחסים, עדיין עליי לוותר על הציפייה לחן וכבוד. החן וכבוד שניתנים לי, אמורים לנבוע בטבעיות מתוך מערכת היחסים המתוקנת.


ג. גם המיניות שלי, בצורתה הבריאה, צריכה לנבוע בטבעיות מתוך מערכת היחסים המתוקנת שלי עם אשתי, ולא להיות מחלקה מנותקת ונפרדת משאר המישורים של מערכת היחסים.

חז"ל מספרים לנו, כי בדור המבול, הידוע בתור דור מקולקל ביותר בתחום התאווה, היה מקובל לקחת שתי נשים, אחת לשם תאווה ואחת לשם העמדת בנים.

"אמר רבי עזריה בשם רבי יהודה בר סימון: כך היו אנשי דור המבול עושין. היה אחד מהן לוקח לו שתים, אחת לפריה ורביה ואחת לתשמיש. זו שהיתה לפריה ורביה היתה יושבת כאלו אלמנה בחייה, וזו שהיתה לתשמיש היה משקה כוס של עקרים, שלא תלד, והיתה יושבת אצלו מקושטת כזונה... תדע לך שכן [הוא] שהרי הברור שבהן (האדם המובחר באנשי דור המבול) היה למך, ולקח שתי נשים. הדא הוא דכתיב (זהו שכתוב) "וַיִּקַּח לוֹ לֶמֶךְ שְׁתֵּי נָשִׁים שֵׁם הָאַחַת עָדָה" - דעדה מיניה [נקראת כך מכיוון שמוסרת ממנו, והיא האשה המיועדת להולדת בנים], "וְשֵׁם הַשֵּׁנִית צִלָּה" - שהיתה יושבת בצלו [תמיד, והיא האשה המיועדת לתאווה]". (מדרש בראשית כג,ב. וראו ירושלמי יבמות לז,ב. שם פירוש השמות הוא הפוך).

אם כן, אנשי דור המבול, בעלי התאווה, ניסו להפריד את המין ממכלול המישורים של מערכת היחסים.


ד. ההתמכרות היא גם מחלת הבדידות, וגם מחלת הבידוד, מחלת הניסיון לבודד ולהפריד מרכיבים מתוך מערכת כוללת. הניסיון הזה, לבחור מתוך מערכת הערכים האלוקים, את שמתאים לי / כיף לי / נוח לי, הוא בבחינת עבודה זרה.

על ישו, מייסד הנצרות, מספרים חז"ל (חסרונות הש"ס, סנהדרין קז,ב), כי בתחילת דרכו היה תלמידו של התנא רבי יהושע בן פרחיה. באחת הפעמים התארחו יחד באכסניה, ובעלת הבית נהגה בהם בנדיבות. "כמה יפה אכסניא זו", אמר רבי יהושע בן פרחיה, והתכוון למעשיה, וישו השיב: "רבי! עיניה טרוטות!" (חסרות ריסים, דומעות). בתגובה, נידה אותו רבי יהושע בן פרחיה, וישו "זקף לבנה והשתחווה לה", כלומר, עבד עבודה זרה בהשתחוואה ללבנת בניין.

שמעתי פעם הסבר יפה בשם הרב קוק, ל"זקף לבנה והשתחווה לה" (אם כי מעולם לא מצאתיו בכתב). ישו לקח מתוך מכלול העקרונות של היהדות, מספר עקרונות שמצאו חן בעיניו, וקידש אותם, והיא היא עבודה זרה - הרצון לבודד מתוך הבניין בו חפץ האלוקים, את הלבנים המוצאות חן בעיניי.


ה. הרפואה למחלת הבדידות והבידוד שלי היא החיבור. לא "חיבור" מיני מנותק, אלא חיבור אמיתי לאנשים אחרים ולאלוקים. נכונות ופתיחות מצידי לכך שאתה, האלוקים, יכול "לבנות עימי ולעשות עמי ככל שתחפוץ" ולא "ככל שאחפוץ". רצונך ייעשה ולא רצוני.

"נראה, שמכל הדחפים האנושיים שלנו... הדחף הבסיסי ביותר הוא מה שאפשר לכנות "דחף-האדם", הדחף להתאחד עם אדם אחר. הדחף הזה חייב לקבל את החיבור שלו. בלי שהליבה המהותית הזאת של ישותנו מחוברת במקום כלשהו, החיים הם בלתי נסבלים. איננו יכולים פשוט להשאיר את החיבור של נשמתנו תלוי ומידלדל. איננו יכולים לשרוד לבדנו,
מנותקים, לא-מחוברים. אבל רבים מאיתנו בלבלו בין האישי והמיני, כאילו רק ההיבט המיני של האיחוד הזה יספק את מה שבמהותו הוא דחף רוחני. לכן השתמשנו במין או בתאווה או במערכות יחסים כדי לספק את הדחף הזה, נתנו להם את המקום של אלוהים כמקור של חיינו. עבודה זרה" (הספר הלבן, עמ' 55).


סיכום: במציאות רוחנית מתוקנת, יחס חיובי מאחרים הוא תוצאה טבעית, ולא מטרה מבודדת לכשעצמה.