בוקר טוב חברים צדיקים
ו'פורים קטן' שמח לכולנו
אתמול קראתי על מידת הביטחון בה',
על 7 מחשבות שע"י חזרה עליהן, מידת הביטחון תושרש יותר בנפשי,
על כך שכל מה שה' עושה איתי זה חסד גמור ולא בזכותי או מכוחי כלל,
והוא המקור לפרנסה, וכל העמל שלי הוא רק כי כך הוא גזר - שהפרנסה תגיע ע"י עמל,
והרבה מצוות ציווני וזיכני בוראי לקיים בזכות הדבר הזה, בזכות הקושי להשיג פרנסה.
והרבה החלמה יש לי בזכות הטרחה שעלי לטרוח, אינני יושב בטל ורודף אחרי העברות.
ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה: "יפה תלמוד-תורה עם דרך-ארץ, ש
יגיעת שניהם משכחת עון" (אבות פ"ב מ"ב).
וצריך האדם להיות ממוצע בין שתי העבודות,
וליחד שעות מיוחדות לעבודת התורה ולעבודת עולם הזה.
וצריך שתתחזק, שתעשה עבודת שניהם לעולם לטוב לך לאחריתך. ע"כ.
השורות האחרונות מאד חיזקו אותי, והזכירו לי שעלי לחזק את נושא 'קביעת העיתים' לתורה שלא לגמרי מבוסס אצלי.
כי אינני בכולל כבר, ויש לי נקיפות מצפון על זה לפעמים,
הן לא כ"כ מובנות מאליהן בימינו בעולם הישיבות הליטאי שממנו אני בא..
אבל זה נושא ארוך מאד שלא ממש קשור להחלמה.
(האמת שבמחשבה שנייה זה כן קשור לחלק מהאברכים, כי כמו שהוא אומר הבטלה גורמת לחפש חטאים ותאווה... )
היום אביא את המשך דבריו בנושא הביטחון בה' שמביא בסוף את השמחה המיוחלת ללב.
והנה כל הדברים שבוטחים בו בהקדוש-ברוך-הוא,
הם שמונה חלקים:
האחד - עניין גוף האדם בלבד.
השני - עניין פרנסתו.
השלישי - עניין אשתו.
הרביעי - חובת הלבבות ואיברים שהוא מתייחד בתועלתם ונזקם.
החמישי - חובת האיברים אשר תועלתם ונזקם לאחרים.
השישי - גמול עולם הזה.
השביעי - גמול עולם הבא הצפון לצדיקים.
השמיני - גמול ימות המשיח.
הביטחון הראשון, עניין גוף האדם, הוא:
שישליך נפשו וימסור עצמו על רחמיו הגדולים, וידע שאין לו עצה והנהגה אלא ברשותו ובגזרתו.
ואף-על-פי שכל בריאת איבריו ומידת ימיו קשורים בגזרת הבורא יתברך,
מכל-מקום יש לאדם להתגלגל להרוויח כל צרכיו ולהציל נפשו ולתקן לו הרפואות,
ויבטח באלוהים שירפאהו, והרופא והרפואה באים לו מאת השם יתברך לרפאהו,
ולא יניח עניין זה אלא על האלוהים לבדו שיתן לו היכולת והכוח.
ואל יאמר אדם: הואיל ואני קשור בגזרת הבורא יתברך, אלך בדרכי הסכנה ואשתה סם המות!
הלוא מצינו בשמואל באמרו: "איך אלך ושמע שאול והרגני" (שמואל-א טז, ב),
אף-על-פי שאמר כך, לא נחשב כמי שממעט בביטחונו,
והקדוש-ברוך-הוא השיב לו: "עגלת בקר תקח בידך" (שם).
ועל המכניס עצמו בסכנה, ואומר: אני בטוח בשם יתברך! עליו נאמר: "
וכסיל מתעבר ובוטח" (משלי יד, טז).
והתורה הזהירנו על זה, כמו שכתוב: "לא תנסו את ה' אלהיכם" (דברים ו, טז).
והמכניס עצמו לידי סכנה וממית עצמו, עונשו גדול ממי שממית אחרים. (ע"ע
זהירות בדרכים!! - 'פנימה')
הביטחון השני, מעניין הפרנסה: תהיה ביטחון שלו על השם ברוך הוא, שיזמין לו צרכיו ומזונו כדי סיפוקו,
ולא ידחק השעה לרדוף אחר כמה עניינים המטרידים אותו מהתעסק בתורה.
וכאשר יבטח באלוהים,
ימצא מנוחת לבו ושלוות נפשו, ולא ירדוף יותר מדי;
אך יהיה די לו במה שיכול למצוא בשעה מיוחדת, והשעות הנשארות יטרח בהם
לקנות חיי עולם הבא.
וכן אמרו: תרבה בישיבה ותמעט בעסק, עשה דברי-תורה עקר ועסקך טפל (ספרי ואתחנן ו, ז).
ועניין זה הוא
הגדול שבניסיון האדם, שלא יטרידו אותו רוב טרדות של עולם זה וישכח אחריתו.
לכן יבטח באל שיספיקהו צרכיו וסיפוקו, ויהיה לו שעות פנויות לפנות לבו לאלוהים.
הביטחון השלישי, בעניין אשתו ובניו וקרוביו ואוהביו: אם הבוטח הזה נכרי, וגר בלא אשה וקרובים וחברים,
ייקח לו האלוהים
לקרוב ולחבר, דכתיב: "זה דודי וזה רעי" (שיר-השירים ה, טז);
ויחשוב: כל מי שיש לו קרובים, לאחר זמן מועט ישוב לקבר נכרי, ובדד ישב,
ולא יועיל לו לא קרוב ולא בן ולא חבר, ולא יתחבר עמו אחד מהן.
ויחשוב אחר-כך טרדתו מקרובים המוטלים עליו, ויחשוב זה לטובה,
שאם היה לו עסק בענייני העולם הזה יהיה טורחו מרובה ולא יהיה לו מנוחה.
ואם הוא עוסק בענייני אחדותו והמצוות ויחוד לבו לאלוהים,
יהיה לבו יותר פנוי ומיוחד בעת שהוא לבד בלא קרוביו, אין ספק.
ועל-כן היו הפרושים המייחדים האל בלבבם בורחים מבתיהם ומקרוביהם אל ההרים,
כדי שיפנו לבבם אל האלוהים.
ואם היה הבוטח בעל אשה ובנים וקרובים ואוהבים,
יבטח באלוהים שייתן לו כוח לשלם להם מה שחייב להם ולעשות חפציהן,
ויבטח שיהא לבו עמהם ויורה אותם דרכים בענייני התורה ובעבודת הבורא,
ולא בשביל שהוא מצפה שיבוא לו רווח מחמת זה מהם,
ולא שיכבדוהו עבור שהוא מראה להן דרך הישר,
ולא להשתרר עליהן,
אלא יעשה כדי לקיים מצוות הבורא ברוך הוא לבד.
ויחשוב, שהוא
שלוחו של מקום ללמד לקרוביו ולאוהביו,
ולא יחזיק טובה לעצמו
ולא יגבה לבו עליהן.
ואם יצטרך מקרוביו וימלאו חסרונו, יחשוב שהן
שלוחים של מקום ברוך הוא למלאת חסרונו,
ולא יבטח בהן כלל.
ואם יבקש מהן דבר וישיבו פניו ריקם -
אל ישים עליהם חטאת,
אך יחשוב כי
הרבה שלוחים למקום למלאת חסרונו.
הביטחון הרביעי, בעניין חיוב הלב: שהאדם מיחד לבו בתענית ובתפילה ובשאר המצוות כולם, ונמנע מן העבירות.
וצריך שילך בכל כוחו לקיים המצוות, ויתפלל בלב נאמן ובמחשבה נקיה ובכוונה לשמו הגדול.
ובזה
אנו חייבים לבטח עליו ולהתחנן אליו לעזר אותנו ולהורות לנו הדרכים הישרים,
כמו שאמר דוד עליו השלום: "הדריכני באמתך ולמדני" (תהילים כה, ה),
ואומר: "הדריכני בנתיב מצוותיך" (שם קיט, לה),
ואומר: "דרך אמונה בחרתי" (שם שם, ל).
וכל זה ראיה שהיה בוחר במעשה העבודה.
ויתפלל על שני דברים:
האחד - לחזק לבו בייחודו באלוהים, ושירחיק מלבו טרדת העולם הזה;
והשני - לחזקו בגופו ואיבריו, שיוכל להתחזק במעשים הטובים.
וזה מה שאמר, שיצליחהו בגופו ובייחוד לבו לאלוהים.
הביטחון החמישי, הוא חובת האיברים אשר הוא עוסק להיטיב לאחרים:
כגון הצדקה, וללמד החוכמה לתלמידים, ולצוות על הטוב ולהרחיק מן הרע, ולהשיב רשעים אל האלוהים,
ולסבול חרפתם בעת שהוא מזהירם על העבודה ומאיימם בגמול ועונש.
ויטרח
בכל כוחו לדברים האלה לעשות, ויבטח באלוהים שיעזרהו, וישלים חפצו להתקרב בזה אל האלוהים בלבד,
ולא לקנות שם עליהם וכבוד ביניהם,
ולא לצפות הגמול מהן,
ולא להשתרר עליהם.
ויזהר כפי יכולתו להסתיר, ואם לא יכול להסתיר -
יזכור, שכל התועלת והנזק לא יהא מן הברואים כי אם ברשות הבורא יתברך.
ובכל זה ישים בטחונו בשם יתברך.
וכאשר יגלגל השם יתעלה מצווה על-ידו, יחשוב בלבו כי הוא
טובה מאת הבורא יתעלה,
שהיטיב אליו,
ולא ישמח אם משבחים אותו בני-אדם.
הביטחון השישי, בעולם הזה: שיבטח באלוהים שלא יאכילהו בעולם הזה חלק הראוי לו בעולם הבא,
ויבטח בו שישמרהו מפגעי העולם ומתחלואים ומדבר ומחרב ומרעב ומשאר הרעות המתרגשות לבוא בעולם.
וכשיבטח, לא יבטח בשביל מעשיו הטובים, אך יעשה כל מעשיו בשביל האל יתעלה,
אשר גדלו ונשאו בעולם הזה והיטיב לו,
אין רגע מכל ימי חייו שאין טובות הבורא עליו.
ויחשוב, שאם היו מעשיו כפלי-כפלים, לא היה אחד מריבוא ממה שיש עליו לעשות מחמת טובות האל יתברך,
שהם עליו בכל רגע.
ואחר שיחשוב כל זה, יבטח על חסדי השם ברוך הוא,
שהוא הגומל חסד, הוא המרחם יותר ממעשיו של אדם,
כי ברחמיו נותן לחם לשרצים ולבהמות ולחיות ולעופות, והוא זן מקרני ראמים ועד ביצי כנים (ע"ז ג, ב),
וכאשר מרחם על אלו לא בשביל מעשיהם הטובים, כך ירחם עלי.
הביטחון השביעי, שיבטח על המלך מלכי המלכים המושל על כל, ברוך הוא, שיביא בימיו תשועה לישראל,
ויבנה ירושלים, ויבנה בית-המקדש בימיו.
ולא תהיה כוונת ביטחונו כדי לחיות בשלווה גדולה כאשר תהיה בימים ההם, ולאכול הפרות הטובות ולשתות יין עסיס,
אך תהיה כוונת ביטחונו שיהיה בימים ההם כדי לעבוד הבורא יתברך,
כי בימים ההם יסיר יצר הרע מלב עמו,
וכולם - קטנים וגדולים - ידעו את השם, ולא יהיה להם מונע, לא דבר ולא רעב ולא מלחמה ולא טרדה,
אך כולם יהיו פנויים, וכולם ישיגו השגה גדולה בידיעת הבורא יתברך,
ובימים ההם תרבה הדעת, כדכתיב: "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (ישעיה יא, ט).
הביטחון השמיני, על עניין עולם הבא:
אשר בו נעימות לאין קץ ואין חקר, ואין הפה יכול לספר יפי העולם ההוא,
ואין העין יכולה לראות זיו הדרת הצדיקים, ואין שם לא אכילה ולא שתייה.
אם כן מה תענוג יש שם?
לכך צריך שתבין ותדע, כי כאשר לא ידע העוף תענוג הדג השט במים,
כי התולדה שלהם הם הפוך זו מזו, כי עוף ימות במים והדג ימות ביבשה;
כך מי שהוא בעולם הזה, הנשמה מערבת בגוף,
לא תוכל לדעת תענוג הנשמות, כי אין לנו אלא תענוג הגוף,
אבל תענוג מתענוגים העליונים לא נוכל להשיגם ולא נוכל להכיר אותם אלא אחר רוב המחשבה,
וזהו מחמת שאנו בעולם הגופים, ועל-כן לא נכיר כי אם תענוגים האובדים והפוסקים,
אבל
תענוגי הנשמה הם תמיד בלי הפסק,
ואין בין אותם התענוגים ובין אלו התענוגים חבור ושתוף ולא קורבה
בשום עניין.
ומי שיזכה אל מעלה ההיא אחר מותו, לא יאהב אלו התענוגים,
כאשר לא יאהב המלך לחלץ מעליו יקר תפארתו ולשחק בחוצות עם הנערים.
ולפעמים יהיה שהמלך קטן בשנים, ויגביר עליו שטות הקטנים, וישחק עם הנערים, ויניח יקר המלכות,
וזהו מחמת שאין לו דעת לבחון בין שני הדרכים,
כאשר אנחנו מגבירים תענוג עולם זה על תענוג עולם הבא מחמת חסרון דעתנו ומעוט הכרתנו עולם הנשמות ותענוגיו.
ובעולם הזה תוכל להכיר קצת עולם הנשמות מתענוגי הנשמות בלא אכילה ושתייה,
כגון בני-אדם המתנקמים בשונאיהם, וכגון הכבוד בעת שמכבדים בני-אדם,
וכשאדם רואה דברים יפים או כשרואה אדם בנו החביב שלא ראה אותו זמן מרובה,
או כששומע בשורות טובות.
ובכל אלה יש תענוג גדול בלא אכילה ושתייה,
ואם זה בעולם הגופים, שאנחנו רואים שהנשמות נהנות,
מזה תבין תענוג הנשמות כשתעלה לשמי מרומים ותהנה מזיו העולם העליון ומזיו השכינה.
ואין לתענוג ההוא ספור ולא תאר,
ולא נוכל לדמותו לשום תענוג בעולם הזה,
אלא כמו שאמר הנביא, שהיה תמה ונפלא על יקר עולם הבא: "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך" (תהילים לא, כ).
ועל עולם הבא אשר הוא סוף כל אדם, ישים בה' בטחונו על שיגיעהו לעולם העליון, ואל ישליכהו מלפניו.
ואין לו ביטחון בלא מעשים טובים,
אך אחר שיעסוק
בכל יכולתו בתורה ובמעשים טובים יעלה אל מדרגות החסידות הראויות לעניין זה,
והוא שיוציא אהבת עולם הזה מלבו, ויכניס במקום ההוא אהבת הבורא ברוך הוא,
וימסור עצמו על קדושת השם יתברך.
ואם יעשה כך, יבטח בבורא יתברך שיתחסד עמו כמו שהתחסד עם כל הנביאים והחסידים.
הבוטח בה' מידה טובה גדולה היא מאוד,
וצריך האדם תיקון גדול טרם יבוא בעמק הביטחון.
הבוטח בה' מזומן לקבל חסד, כדכתיב: "והבוטח בה' חסד יסובבנו" (תהילים לב, י);
ולא אמר "יסובבנו" אלא בשביל אשר הבוטח צריך לפרץ כמה פרצות שאינם טובים לו בעולם הזה:
צריך להוכיח את הרבים, ואף-על-פי שצריך לירא מהם פן יזיקוהו בגופו ובממונו;
וגם צריך להתייאש מקרוביו ומאוהביו, שלא ישתתף עימהם כשאינם הולכים בדרך טובה ושלא יחניף להם;
גם צריך לעזוב הרבה עסקים בעולם הזה ולפנות לבו מהבלי העולם ולעסק בתורה -
וזה צריך ביטחון גדול, ועבור כן אמר הכתוב "חסד יסובבנו".
שיהיה לכולנו יום שמח ומחלים