בתחילת הפרשה, מתבקשים בני ישראל להביא את נדבת לבם לבניין המשכן. המעיין יראה, כי המשותף לכל האפשרויות העומדות בפני התורמים הוא שמדובר בחומרי גלם בלבד: "זָהָב וָכֶסֶף וּנְחשֶׁת, וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים, וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים"...
על מנת שתתקיים בחיי השראת שכינה, עליי להביא דווקא חומרי גלם, ולא מוצר מוגמר. כאשר אני מציג לראווה מוצרים מוגמרים לפני ה' - אין כאן השראת שכינה. "כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֵין אֲנִי וָהוּא יְכוֹלִין לָדוּר" (סוטה ה,א).
כדי לאפשר את הופעתו בחיי, אני נדרש להביא את הנכונות, את פתיחות הדעת להכוונתו. אני נדרש להניח בצד את העקשנות, את היותי "מר יודע כל" (כפי שאחד מבני משפחתי הקרובה כינה אותי לאורך שנים, בשמץ ציניות ובצדק רב...).
אני חייב לוותר על התסריט שלי, על החלומות הוורודים של איך התהליך הרוחני שלי אמור להיראות, ולהשתדל להיצמד לתסריט שלו, לשחק את התפקיד שהוא ייעד לי על הצד הטוב ביותר.
אז מה זה בעצם אומר, שאשב ולא אעשה כלום? מעכשיו במקום להיות חרוץ אהיה בטלן? במקום להיות כובש פסגות רוחניות אהיה איזה לא יוצלח?
אז קודם כל – כן, אם זה מה שהוא רוצה... אך הנקודה המרכזית כאן היא לא "מה אני עושה", אלא "איך אני עושה" את מה שאני עושה. אם אני מוכן להיות קשוב לרצון האלוקים בשבילי, אוכל גם להגיע רחוק.
אם אני נוהג כמו בְּצַלְאֵל ונמצא "בְּצֵל אֵל" (ברכות נה,א), אם אש העקידה תהיה לי לאש תמיד, ואם אקריב למענו את נפשי היחידה, – יכול אני לבנות בלבבי משכן.
***
"כל יום הוא יום בו אנו צריכים לשאת את החזון של רצון הא-ל בכל מעשינו. ״כיצד אני יכול לשרתך בצורה הטובה ביותר – רצונך (ולא רצוני) יעשה׳׳. אלו מחשבות שצריכות ללוות אותנו באופן קבוע. אנו יכולים להפעיל את כוח הרצון שלגו לאור קו מנחה זח כמה שנרצה. זוהי חדרך הנכונה להפעילו" (הספר הגדול, עמ' 72).
