את דברי הנביא ישעיה "אֲנִי ה' בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה", דרשו חז"ל כמתייחסים לגאולה העתידה. אמנם, בפסוק זה ישנה לכאורה סתירה. "בְּעִתָּהּ" פירושו "בזמנה". ו"אֲחִישֶׁנָּה" פירושו "אמהר אותה". אם כן, האם ה' יביא את הגאולה בזמנה, או יביא אותה במהירות?

כמענה לכך, השיב רבי יהושע בן לוי: "זכו - אֲחִישֶׁנָּה, לא זכו - בְּעִתָּהּ". כלומר, אם עם ישראל ראוי לכך - ה' ייתן "בעיטה" לתהליך הגאולה ויצעיד אותו קדימה, אך אם אינו ראוי לכך - תגיע הגאולה בזמנה. ובסלוגן מקוצר: זכו - "בעיטה" , לא זכו - "בעיתה".

***

בעבודה הרוחנית שלי, קיים פעמים רבות הרצון הזה ל"אחישנה", למציאת פתרון הפלא שיפתור ברגע את כל בעיותיי. הכיוון של "בעיתה", של בניית הדברים בצורה של תהליך הרבה פחות קורץ, אבל... הוא כנראה הרבה הרבה יותר נכון עבורי. בעצם, הוא היחיד שהצליח להוכיח את עצמו ב-915, ולהביא סופסוף תוצאות כלשהן. הוא הרבה פחות קורץ ונוצץ, אבל הרבה יותר יסודי ואמיתי.

בשיחה בשם "בעיתה אחישנה", עומד הרב יהושע שפירא על המתח הזה, שבין הרצון שהדברים יקרו מיד ועכשיו - "אחישנה", לבין הצורך לעבור תהליך - "בעיתה" ("מציץ מן החרכים" עמ' 69 ואילך). מסקנתו היא, שמצד העשייה שלנו, עלינו לבנות את עצמנו בתהליך איטי והדרגתי ("בעיתה"), כשמצד התפילה, תפילתנו היא על היעד הסופי - על הגאולה השלימה ("אחישנה").

אני מתפלל להישאר נקי ומפוכח עד יום מותי, אבל עושה את מה שאני יכול כדי להישאר במצב הזה היום.

***

בעבר הייתי מפחד מביאת המשיח, שלא איענש על חטאיי הרבים. בפעמים אחרות, הייתי דווקא רוצה שיבוא מהר ויציל אותי מכל חטאיי העתידיים.

היום, אני לא לחוץ על זה שהוא יבוא עכשיו, וגם לא מאוד לחוץ מכך שהוא יבוא עכשיו. הסוגיה הזו פחות מעסיקה אותי. נכון, "אני מאמין באמונה שלימה בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא". ועם זאת, אני חושב שהוא צריך לבוא בזמן שאלוקים יודע שנכון בשבילנו שהוא יבוא. אני יותר זוכר ומפנים ש"כל אלו הדברים.. לא יידע אדם היאך יהיו עד שיהיו" (רמב"ם, הלכות מלכים פרק יב). החשבונות וההתחשבנות, לא שייכים אליי. מזיקים לי.

כשלא הייתה לי עבודה רוחנית אמיתית, היה לי יותר זמן לעסוק בכל מיני ספקולציות תיאולוגיות. כעת מה שנשאר לי הוא רק דבר אחד פשוט (אך מאוד מסובך בשביל אנשים כמוני...) - לעשות את הדבר הנכון הבא. כל יום - רק לאותו היום. כל רגע - רק לאותו הרגע.

אה, ולפעמים, או בעצם בדרך כלל , אני זקוק גם לתת לעצמי "בעיטה" הגונה ומנערת, כדי להגשים בחיי את ה"בעיתה", כדי באמת לעשות את אותו דבר נכון, את אותו נדבך נוסף בבניין הגאולה האישית שלי, ולא לשקוע בריכוז עצמי, או בכל גלות אחרת.

קראתי. שאלה, חינכו אותי תמיד גם בתנועת נוער גם בישיבה וגם בצבא שעם ישראל זקוק לאנשי רוח ששואפים קדימה , מחכים ומצפים לישועה , איך זה מתיישב עם הקטנות של רק להיום?

שתי תשובות בדבר:

א. יכול להיות שאנשים שסובלים מחולי ונכות (כמוני), יהיו עסוקים בכך, וישאירו את תפקיד אנשי הרוח לאנשים בריאים וחסונים יותר.

ב. בניינים גדולים נבנים רק מאבנים קטנות של "רק להיום". כל התקדמות גדולה מורכבת מעשרות אלפי התקדמויות קטנות. (אגב, זה מה שתקע אותי עד התכנית בתחום היצירה. היוצר בירך אותי בכישורים רבים, אבל לא הבאתי אותם לידי ביטוי. חשבתי שהכישרון מספיק, ולא הבנתי את הצורך בהשקעה יומיומית כדי לפתח וללטש אותו. כתוצאה מכך, בעוד אנשים מוכשרים אחרים פתחו את כשרונותיהם במשך שני עשורים, והגיעו למוצרים מוגמרים, אני נותרתי הרבה מאחור, בוסרי ולא מלוטש. לאט לאט אני מבין את ההשקעה הרבה הנדרשת לצד הכשרון, ואולי עושה צעדים מסוימים בנושא. לראשונה, יכול להיות שיתחיל לצאת מזה משהו... , וגם אם לא - לא אהיה יותר מופתע. לא אהיה שרוי בחוסר הבנה למה אני לא מצליח ולמה אצלי זה תקוע).