עלתה בליבי תובנה מעניינת בשבת, החלטתי לשתף אותכם.
בצעירותי המשפיע בישיבה היה מדבר רבות על עניני קדושה. הוא היה לוקח את יוסף הצדיק כדוגמא לאדם שעמד בגבורה בניסון מר והצליח. הוא היה מספר הרבה על צדיק נסתר שהיה גר בתל אביב ושמו היה פתילון (נראה לי שזה היה שם משפחתו) שלא היה ת"ח יודע ספר, אך כאשר עלה לארץ ישראל הוא עמד בנסיון של קדושה במשך כל ימי ההפלגה, ולאחר תקופה הוא החל לראות כל מיני ענינים שלאחר מכן התבררו לו כסודות קבלה גבוהים ביותר, הוא הולך למקובלים ואומר להם מה הוא רואה, והם היות מתרגמים לו את מה שראה למושגי הקבלה אותם הם לומדים.
יום אחד, בזמן שמקורבו ביקר אצלו, הוא אמר לו פתאום שירוץ לבית הכנסת הסמוך תיכף ומיד משום שיש שם שני בחורים שרוצים לחטוא בחטא מסוים, ואם זה היקרה הוא לא יוכל ללכת לבית הכנסת עקב המזיקים הרבים שיהיו שם, אותו מקורב רץ לבית הכנסת ואכן גירש משם את אותם אנשים.
הייתי שומע את הדברים, ומצד אחד הייתי כואב מאוד את מצבי השפל שלא זכיתי להיות כמו אותם צדיקים, אך מצד שני הייתי שואב עידוד רב באומרי לעצמי, רק אתגבר על התאווה ואזכה להיות כמו אותם צדיקי יסוד עולם, התגברתי פעם או פעמיים, אבל מלאכים בשמיים לא ראיתי - דברים אחרים כן וכן.
ומאז אני סוחב איתי שאלה לא פתורה שלא זזה ממני , למה זה לא הולך לי ?
נזכרתי השבוע בגמרא (מסכת סוטה) שמספרת שיוסף הצדים כן התכוון לחטוא עם אשת פוטיפר אך דמות דיוקנו של אביו נקרה לו בחלון, ובזכות זה הוא התגבר וניצל מהתאוה. ואני שואל את עצמי, על מה נתנו לו קרדיט, על כך שאבא שלו בא לעזור לו, הוא הרי לא התגבר לבד, על זה קוראים לו צדיק יסוד עולם ?
הסוד של יוסף הצדיק הוא הכניעה שלו, הקבלה של החוסר אונים שלו, לבד הוא לא יכול, הוא צריך עזרה של כח עליון "דמות דיוקנו של אביו", בלי זה הוא לא יכול לעמוד מול התאוה הזו.
כשאני חשבתי על עמידה בגבורה מול התאוה בעצם התכוונתי להיות גיבור, להרגיש טוב עם עצמי, ובדמיוני חשבתי שזה בדיוק מה שעשה יוסף הצדיק.
מה הפלא ש"זה לא הולך לי"
