הסתובבתי מסביב לבימה חובק לליבי ספר תורה קדוש, בפי משורר את השיר הידוע יחד עם כל הציבור:
"אנא, אנא, אנא, עבדא דקודשא בריך הוא"
תמיד תיקנו אותי ואמרו לי לשיר: אנא, עבדא, עבדא, עבדא דקודשא בריך הוא".
בהסבירם: כי אין להדגיש את האני אלא את העבד, לומר, אני עבד של הקב"ה.
אבל דוקא בשמחת תורה השנה, אחרי שאני צועד ב- 12 הצעדים, הרגשתי שונה כששרתי את השיר הזה.
חשבתי שבדוקא שרים ומדגישים את האני.
"אנא, אנא, אנא - האני בכל מצב, האני בכל פרטיו, האני עם כל הסובב אותו - עבדא דקודשא בריך הוא", הוא עבד, הוא לא אני כשלעצמי, כל מה שאני חושב שזה אני, זה עבד של ה'.
וכשכך היא ההכרה והידיעה ועימם חיים, אז האדם יכול להיות רגוע, בשלוה גמורה.
כי עבד אין לו ממה לדאוג, יש לו אדון שמפרנס אותו, יש לו אדון שדואג לו ישה, יש לו אדון שדואג לו לילדים, יש לו אדון שמסדר לו את כל הדברים עם החברים והמשפחה והקהילה.
אז מה יש לדאוג אם רק שרים כל הזמן את השיר, אם לא בקול אז בלב:
"אנא, אנא, אנא, עבדא דקודשא בריך הוא"

הסבר יפה.
זה מזכיר לי את "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". 
כל האני שלי עבד ה' על שני יצריי.

אהבתי גם את התובנה שאם אני עבד ה' אז אני יכול להירגע. אפשר להשליך יהבי על ה'. הוא אחראי על חיי. אני אחראי למחויבות שלי אליו - להיות עבד נאמן.