ידוע מאוד, בגרסאות שונות, פתגמו של הבעל שם טוב לפיו: "מקום שהמחשבה של אדם מגעת - שם הוא כולו" (כתר שם טוב). כלומר, האדם נמצא היכן שמחשבתו נמצאת (כעת אני נזכר שהייתי פעם באיזה שיעור של זרם רוחני מסוים והצחיק אותי לשמוע את מעביר השיעור מייחס את הדבר לגדול שלהם מהדור הקודם...).

בעבר המשפט הזה תרם להלקאה העצמית שלי. יכול תיאורטית להיות אדם שנמצא במקום מורכב מאוד מבחינה רוחנית, באיזו חנות ללבני נשים, לצורך הדוגמא, אבל המחשבה שלו? היא נמצאת בבית המדרש! הוא כל כולו מייחל מתי אבוא ואראה פני מעביר שיעור הדף היומי. כאשר אותו אדם יעלה לבית דין של מעלה אחרי 120, יריצו את הסרט של החיים שלו, והוא רואה שהוא כל ימיו היה בבית המדרש.

"שמעו נא, רבותיי, דיינים מומחים", יאמר להם אותו אדם, "כמדומני שיש לכם טעות... לא מאנשי בית המדרש אני...". "אתה היית היכן שמחשבתך הייתה", ישיבו לו הדיינים בפסקנות, "ומאחר שמחשבתך הייתה תמיד בבית המדרש, נחשב הדבר שאתה כולך היית שם...".

וכמובן, אני ממשיך את האנלוגיה. הנה, טהרני, לומד בחריצות ובשקידה בבית המדרש, אך מחשבתו - מספר פעמים לא מבוטל, מצויה הרחק הרחק במחוזות התאווה. (איך אמרתי למטפל שאליו פניתי בשיחת הטלפון הראשונה שלנו: "אני מושך אותו לבית המדרש, אבל זה לא עוזר. גם כשאני בבית המדרש אני לא מוגן מפניו. הוא מושך אותי החוצה...").

וכאשר טהרני יעלה לבית דין של מעלה אחרי 120 (כך חשבתי, ואני מקווה שזה לא עתיד להתברר כנכון), יריצו את הסרט של החיים שלי, ואבוי "זה לא נכון! לא עשיתי את זה! לא הייתי כאן מעולם!". "אבל טהרני", ישיבו הדיינים בפנים חמורות סבר, "אתה היית היכן שמחשבתך הייתה. ומאחר שמחשבתך תמיד הייתה "שם", נחשב הדבר שכל ימיך היית בבית ה...". עד כאן לשון ההלקאה העצמית שלי.

***

חבר שציטט בפורום את פתגמו של הבעש"ט גרם לי למחשבות שניות על העניין.

בתכנית 12 הצעדים מדגישים מאוד את הפעולה. פחות משנה מה אני חושב (אם כי זה גם חשוב ביותר ביותר (זו לא טעות בהקלדה)), ויותר משנה מה אני עושה לגבי מה שאני חושב ומרגיש.

לגביי כמכור, מה שאני עושה בפועל, הוא מה שקובע את המיקום הרוחני שלי. אני יכול להיות מאוד מחובר לכל מיני רעיונות, אבל אם אני לא עושה משהו שתואם להם - אני פשוט לא שם. אני יכול להתחבר לזה שאני חסר אונים מול התאווה, אבל אם אני לא עושה טלפון לחבר ואומר את זה (עקימת שפתיים הוי מעשה) לא אתנהג כחסר אונים, ומהר מאוד אמצא את עצמי שוב בזרועותיה-מלתעותיה של התאווה.

אותו דבר נכון לגבי חיי המשפחה שלי. אם אני לא עוזר בפועל בבית כשהכי לא מתחשק לי, אם אני לא מתייחס יפה ובסבלנות לילדים שלי ועושה דברים למענם דווקא כשהם הכי מעצבנים - אני לא מצליח להיות שם בצורה בריאה ונכונה.

עבורי, כמכור, כל רעיון רוחני חייב להיות מתורגם למעשים. גם "אהבה" מתורגמת אצלנו ל"פעולות של אהבה" ונתינה, ככתוב בספר הלבן: "אהבה היא אחת המילים הכי מנוצלות לרעה בשפה. לכן איננו מדברים על לאהוב אלא על עשיית פעולות של אהבה. כמו ביחס לאמונה, גילינו שהאהבה אינה רגש בלבד אלא הגישה שבפעולה [כלומר, גישה רוחנית ש"מתלבשת" בפעולה גשמית]. עשינו את הפעולות שידענו שיש לעשות ביחס לאחרים מפני שלא התחשק לנו לעשות זאת. הרגשות באו אחר כך. אהבה בשבילנו היא עשייה - לעשות את מה שאינו בא בטבעיות" (הספר הלבן עמ' 147).

ובעצם, כבר חכמינו הדגישו והמחישו זאת היטב (אבות ג,יז): "כָּל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו, לְמָה הוּא דּוֹמֶה, לְאִילָן שֶׁעֲנָפָיו מְרֻבִּין וְשָׁרָשָׁיו מֻעָטִין, וְהָרוּחַ [של התאווה או הטינה] בָּאָה וְעוֹקַרְתּוֹ וְהוֹפְכְתוֹ עַל פָּנָיו... אֲבָל כָּל שֶׁמַּעֲשָׂיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ, לְמָה הוּא דּוֹמֶה, לְאִילָן שֶׁעֲנָפָיו מֻעָטִין וְשָׁרָשָׁיו מְרֻבִּין, שֶׁאֲפִלּוּ כָּל הָרוּחוֹת שֶׁבָּעוֹלָם בָּאוֹת וְנוֹשְׁבוֹת בּוֹ אֵין מִזִּיזִין אוֹתוֹ מִמְּקוֹמוֹ".

טהרני, נקודה חשובה למחשבה ועוד יותר ליישום! אהבתי התחברתי והזדהיתי..