שבוע טוב
אני רוצה לחשוף בפניכם חוסר אונים אל מול התאוה ביומיים האחרונים. מרגיש כמו מכור לסם שצריך את המנה שתתקן אותו.
המוח שלי קודח תחת השפעת הסקסוהול ומנסה לייצר אינסוף טריגרים לשימוש. אני מרגיש שהכתיבה הזו פותחת קמעה על מנת לנקז מעט מאותו רעל זקן וחמדן. ה׳ יתברך אני מאמין שאתה יכול לרפא אותי מהמחלה הזו ולהביא אותי לפכחות מינית.
אני מוסר לך את השליטה בעצמי מתוך רצון אמיתי להכיר בחוסר האונים שלי.
התבוננות:
הספר הלבן מציג נקודת התבוננות מעניינת, הוא מביא שיש הבדל בין מין לתאוה ובעצם אנחנו מכורים לתאוה. אנחנו פועלים מתוך תאוה ולא מתוך פכחות, מתוך כפייה ולא מתוך רצון חופשי. נדמה לנו שאנחנו חוטאים משום שאנחנו זוכרים בדיוק כיצד התיישבנו, לחצנו, צפינו וכו׳. אמנם באמת, כל אלה לא היו מתוך בחירה או מתוך הרצון החופשי שלי. הספר הלבן כותב שבפעמים הראשונות של השימוש זה היה מבחירה חופשית ואבל בשלב מסויים המחלה תפסה דרך לעצמה ואיתה לקחה את הפכחון המיני שלנו והותירה אותנו ללא בחירה לפעילות מינית. הותירה אותנו כפויים לפעילות מינית.
ההתמכרות לתאוה מהתלת בנו שוב ושוב. היא מאירה באור חמודות, מציירת הבטחות, משכיחה כואבות, כל אחד מאיתנו יודע את זה. כל אחד מאיתנו גם יודע שלאחר הקריאה לשימוש המחלה עוזבת אותנו ברגע אחד ומותירה אותנו חשופים למבט אמיתי וקודר מאד על עצמנו, היא קיבלה את שלה והלכה עד לפעם הבאה שתדרוש את רעבונה מאיתנו. היכן כל ההבטחות היפות שלה על השלוה והכיף האדיר? היכן ״ההתרגשות״ שלפני שניה הייתה בשיאה? כיצד ברגע אחד הרגשת הסיפוק הופכת להכחשת המציאות של הדימוי העצמי שלי. ברור לנו שמהתלים בנו שוב ושוב. וכל פעם מחדש אנחנו מוסרים את אותה הלחי לאותה הסטירה, את אותה האמונה לאותה הסתירה.
אני מרגיש שמשהו משמעותי יותר מבעבר מתעורר בי, אני לומד שאני צריך לעבוד בכדי לעורר אותו ואני רוצה את זה מאד!
באהבה רבה ומצפה להחלמתינו!
