בתוך התאווה אני מרגיש חוויה רוחנית שמוציאה אותי מהמציאות אל מקום חסר זמן של תענוג וסקרנות בלתי נדלים. אני מרחף בקלות בתוך מציאויות רבות של עונג סקרנות וכיבוש כשלבסוף תמיד מגיע להרפיה מוחלטת.
כשאני נוחת חזרה במציאות, זה קורה בחבטה. פתאום אני חושב, מה עשיתי ושואל את עצמי למה.
אני לא עונה ומדחיק את זה עמוק אולי אפילו מכחיש ומנסה לחזור לסדר היום שלי, לרוב כשהשתמשתי פעם אחת אני אחזור ואשתמש שוב באותו היום.
התכנית עוזרת לי להבין שיש מציאות אחת וממנה אני בורח שוב ושוב. אני לא מוכן לקבל את המציאות משום שהיא מאתגרת אותי, משעממת אותי ולגמרי לא מרגשת אותי. אני נותר חסר סיפוק. אני מגלה על עצמי שאני לא מסוגל לדחות סיפוקים. אני ״אונס״ את המציאות להיות הזונה הפרטית שלי. זה לא ממש עובד, בסוף כל אונס אני מגלה שבעצם אנסתי את עצמי, בחוץ המציאות לא השתנתה. זו הלולאה הבלתי נסבלת שלי.
היום אני מבקש מהקב״ה פיכחון, אני מעוניין למסור את שרביט הבריאה שלי לפיקדון. לא להיות אלוקים ליום אחד. להתחבר לאמת ולרצון האלוקי. אני מעוניין לחדול מלהתחרות בך אלי. להפסיק להשתלט על המציאות.
אני מבין שאני כלי ולא התכולה. אמנם כלי שהוא נזר הבריאה אבל עדיין כלי.
אני מתחיל להרגיש שאני בנוי להכיל משהו שגדול ממני. מתחיל להבין שאני צריך לפנות מקום.
