מצרף את מה שכתבתי ביומן מסע.
-----

בס"ד

היי סוד, היי נתן במתנה, היי הושיעה נא.

שלום, שמי משה, ואני 'רוצה להשתחרר'.

הגעתי לכנס לראשונה, כלל לא הכרתי את 'שמור עיניך', לא ידעתי שקיים ארגון כה נפלא, המאגד בתוכו כל כך הרבה אנשים, מערכת המכילה כה הרבה רבדים סוגי ומיני אנשים.

הכרתי את 'שמור עיניך' רק דרך המייל. פעם אחת נרשמתי באמצע גלישה באתר 'כיכר השבת', קפצה לי פרסומת והתחברתי לדיוור היומי, ולא האמנתי שאי פעם אגיע עד לכאן.

האמת, לפני הכנס חששתי, מאד. פחדתי את מי אני הולך לפגוש, את מי אני הולך להכיר, רעדתי מול מי אני הולך להיחשף, ושקשקתי בליבי מפני הבאות.

הגעתי לשערי הקמפוס 'משכנות שאננים', עמדתי בחוץ, ברכיי פקו ורגליי כשלו. כן, פחדתי נורא.

אינני יודע איך וכיצד, אך בסייעתא דשמיא גלויה, אזרתי אומץ ונכנסתי פנימה, ואיך אומרים, מאז הכל הסיטוריה...

אז דבר ראשון לפני הכל, אני מוסר אסירותודה להשם, שזיכה אותי במתנה הנפלאה הזו.

שנתן לי את הזכות להשתתף ולהיות חלק בקבוצת 'שמור עיניך'.

לפני שהגעתי לכנס הייתי כל כך טרי, כל כך ירוק ולא מבושל, לא ידעתי מה זה אסירותודה, לא ידעתי מה זה קבוצות חיות, ולא שיחות טלפוניות בזמן אמת, והנקודה הכי עיקרית לא ידעתי שאני מכור.

ד' האיר את עיניי, הזהיר את דרכי [-מלשון זוהר], כיוון את צעדיי אל הדרך הנכונה, הפנה אותי למקום הנכון, למגדלור הבוהק של 'שמור עיניך'.

ה-ו-ש-י-ע-ה  נ-א - - -

אין לך מושג כמה נקשרה נפשי בנפשך.

עם השקט הנפשי, עם השלווה האופפת אותך מכל עבר, עם הקול הנמוך השלו והמרגיע, הסברת בטוב טעם את הצעדים למתחילים, לצועדים ותיקים, ולמטיבי לכת...

התרופה הגדולה ביותר היא להכיר בכך שאני 'חסר אונים'.

ראשי התיבות של עכב"ר קולעים בול למצבי.

ע'ייף, כ'ואב, ב'ודד, ר'עב, [יותר התחברתי לכואב מאשר לכועס].

אלו הזמנים שאפשר למעוד וליפול ביתר קלות.

התוכנית של נהלי בטיחות, 'כל אובססיה מובילה לתהום', לא להתקרב לשפת הבור, אלו כללי ברזל שבעזרת ד' ילוו אותי כל הימים.

כמה אהבתי אותו כשהוא הגדיר את הנהלים שלו עצמו בשפה ברורה וקולחת, לא להיכנס למאקו לוויינט ולנענע 10, לא להתקרב למחשב כשהיא לא בבית, לעשות גדרים וסייגים כדי לא להגיע למצב של איבוד שליטה, שאז כבר קשה מאד לעשות 'אחורה פנה', ולפעמים זה כבר לא בידיים שלנו...

פגשתי חבר יקר, בחור עם עיניים יוקדות, ועם רצון בלתי נדלה.

הוא כבש אותי מהרגע הראשון.

שיתף אותי בחוויותיו, סיפר על השיחה היומית של סוד הכניעה, ועל הקבוצות החיות...

ובעיקר לימד אותי איך להסתכל על המציאות בעיניים פקוחות:

כן, אני מכור.

לא הייתי מסוגל לומר את צמד המילים הללו.

אולי בגלל שהתכחשתי לעצמי. אולי בגלל ששכנעתי את עצמי שאני לא. בעצם זו אותה התכחשות...

לא הייתי מסוגל.

גם כשהושיעה נא בסדנא שלו שאל את הנוכחים 'אם יש עוד אחד שרוצה לומר את המילים', לא העזתי לקום ממקומי. ולא אזרתי עוז בנפשי להגיד זאת בקול רם.

אך לאחר השיחה עם אלעד הכל השתנה.

ההתמכרות לא נמדדת עם תדירות הנפילות, אלא עם העקביות להישאר נקי לאורך זמן, ומשכך, כן, אני מכור, אני רוצה לצאת מזה, כבר 8 ימים אני נקי, אני ממשיך את דרכי, אלא שהפעם יש לי סימני דרך ברורים, תמרורים ושילוט, עד להחלמה המושלמת בס"ד.

יפה מאוד. תישאר איתנו ושתף אותנו אנחנו צריכים אותך. אוהבים.