טוב, קצת מוזר לי לכתוב פה.
אם כי ניסיתי כמה פעמים לעשות יומן על דברים שעוברים עלי ללא הצלחה מרובה.
מקווה שפה בזכות האנונימיות אצליח.
אני לומד בישיבה.
לקראת סוף שנה שעברה הרגשתי שיש לי חסם בעבודת ה' ובקשר עם ה'
אחרי התייעצות עם אחד הרבנים הבנתי שאני פשוט לא מרגיש ולא חיי את הקשר שלי עם ה' כקשר חיי ואמיתי.
אני מתאר לעצמי שאחת הסיבות לזה זה התאווה שגורמת לי להתרחק מה' ושמה בנינו מסכים.
התחלנו השנה ללמוד מסכת כתובות.
"בתולה נישאת ליום רביעי..." התחלנו ללמוד וקשה לי.
חלפים לי דמיונות בראש על הנושא.
ועוד באמצע לימוד גמרא.
זה ממש תופס אותי בכל מקום!
אמרתי לחברותא שהיה לי אז, שבמקרה גם היה אברך, שקשה לי ללמוד.
והוא בצורה הכי תמימה וישירה אמר לי את האמת בפנים.
זה בגלל שאתה מדמיין את זה.
אל תדמיין את זה!
ואני בפרצוף חצי המום חצי מבוייש הנהנתי לו והמשכנו ללמוד.
ברוך ה' כ-3 חודשים אחר כך אני מצליח יותר לעשות את ההפרדה הזאת בלימוד גמרא אך לצערי זה פוגש אותי גם לפני הלימוד וגם אחרי הלימוד.
כל פעם אני עושה לי מחסום ואומר לעצמי פה אני לא יפול.
אבל כמו סמרטוט אני נופל פעם אחרי פעם.
השבוע אחרי שנים שאני מנסה להתמודד (כולל ספרים בנושא וחסימות בפלאפון ובמחשב) הגעתי לאתר הזה.
אין ספק שאחרי גישוש קל אני מבין שאני בפתחה של תקופה חדשה בחיים שלי.
שטפתי קצת את העיניים וכבר חזר לי כוח מסויים והתחלתי את מסע 90 הימים.
אחרי התכתבויות עם חברים שהחליטו שיעקבו אחרי התהליך שלי אני מרגיש שעוד כוח נוסף.
היום הייתה לי מעידה קטנה.
נכנסתי לסרט שידעתי שיש שם סצנות לא צנועות.
אך בשניה שהגעתי לסצנה כזאת מיד הפסקתי ויצאתי מהאינטרנט.
אני מבין שהנפילות שלי בתאווה הם במגע ישיר עם הצפיה בתכנים לא צנועים.
אבל התאווה היא כל כך נכנסה לי למודעות שזה כאילו כבר חלק ממני.
מקווה שאצליח בזמן הקרוב לזהות את התאווה עוד לפני שהיא משתלטת עלי.
כרגע עוד עובר על האתר ומתחזק.
תודה רבה לכל העוסקים במלאכת הקודש!
לילה מבורך לכולנו!!

ברוך בואך למשפחתנו היקרה 
שיהיה הרבה בהצלחה דרך עוד ארוכה נכונה לנו ביחד 
אם צריך משהו חלב לחם גבינה אפשר להשיג אותי במייל needfriendelul@gmail.com

טוב חברים.
שיניתי את הכינוי שלי לכינוי חדש.
הלילה לא ממש הצלחתי לישון. (מי שבטח שם לב לשעה המאוחרת בה פתחתי את הפורום הזה)
האמת לא יודע אם לא הצלחתי לישון כי כמו "גאון ישנתי בצהרים או כי לא בדיוק ניסיתי לישון או כי התאווה לא נתנה לי לישון...
אני מאמין שזה הכל ביחד בסופו של דבר.
אז אחרי זמן קצר בו "ניסיתי" לישון פתחתי את המחשב נייד שלי וראיתי סרט.
הסרט לא היה הכי צנוע אם כי לא בגדר של פורנוגרפיה.
ברוך ה' הצלחתי להחזיק את עצמי ולא ליפול מעבר לזה.
אבל אני יודע שזה גם סוג של נפילה.
שאלתי את עצמי הבוקר כשקמתי (או יותר נכון בצהרים כשקמתי) האם זה נחשב נפילה או לא. (השאלה הגיעה אחרי שראיתי בבוקר שיש לי פליטת זרע)
כרגע החלטתי שזה לא בגדר נפילה אלא מעידה.
פשוט ברור לי שאני בתחילת המסע ולכן חשוב לי לא להקשות על עצמי יותר מידי כדי לא להתייאש.
מקווה שבקרוב אכניס גם סרטים לא צנועים לגדר נפילה.
אשמח לחוות דעתכם בנושא.
האם זה נכון שאני מגדיר את זה כרגע רק כמעידה ולא כנפילה?

זה בסדר לקרוא לזה מעידה, אבל צריכים לזכור, שלא הגענו פה לספירת נקיון, המטרה הוא לצאת מהתאווה,
תמשיך ותתחזק.

אתה צודק.
אני צריך לחדד אצלי את הנקודה הזאת.
ממש תודה!

אנחנו איתך, ברוכים הבאים לעולמנו הנפלא,
חברים ישמחו לענות לך, ולהיות איתך בדרך,
יש פה תקווה, רק תמשיך איתנו.

המרוץ לנקיות!

אחרי הרבה זמן של עצלות החלטתי בלב שלם שעכשיו אני יוצא מזה! מרים ראש ויוצא לרוץ. לא מרוץ רגיל שבו יש מתחרים נגדי, אלא למרוץ של החיים. המרוץ שלי נגד עצמי! נגד האישיות שלי. נגד העצלות שלי. ונגד היצר הרע שלי!
אני מתחיל.

יוצא לדרך וכבר על ההתחלה מרגיש איך האוויר הקריר נשטף על פני.
איזה כיף!
איזה תחושה נפלאה!
ידעתי שזה יעשה לי טוב!
האוויר בחוץ כל כך נקי...
מרגישים את הנקיות שממלאת את הריאות.
עברתי כבר חצי קילומטר, אני מתחיל להרגיש טיפה תחושה קלה של כאבי שרירים.
אלו לא שרירים רגילים!
אלו שרירי היצר הטוב שלי!
למה הם כואבים?
בטח זה הגיוני...
הרבה זמן לא רצתי...

אני ממשיך לרוץ ומרגיש שלאט לאט הכאבים מתגברים.
אני מרגיש שהקושי עולה!
אחרי כקילומטר אני אוטומטית בלי אפילו לשים לב מוריד את קצב הריצה שלי.
הנה הגעתי לעליה...
אני לא מוותר!
אני מגביר לכמה שניות את המהירות שלי לקראת העלייה, אך כמובן שמהר מאוד המהירות שלי יורדת.
עשיתי טעות שהגברתי את הקצב?
אני מרגיש שהאוויר הצח שממלא את הריאות מתחיל לשרוף לי קצת בריאות.
אלו לא ריאות רגילות.
אלו הריאות של הנשמה שלי.
זה קשה!
אני מתחיל לנשום יותר מהר תוך שאני משתדל כמה שאני יכול לשאוף כמה שיותר מהאף.
כי האף מסנן את האוויר וגורם לו להיות בטמפרטורה הנכונה לגוף.
אבל זה לא עוזר.
העלייה לאט-לאט הופכת שוב למישור.
אבל את השרירים ואת הריאות זה לא מעניין.
הם ממשיכים לפעול שעות נוספות.

אחרי שני קילומטר אני מגיע שוב לנקודת ההתחלה!
קשה לי!
אולי אני יפסיק ויחזור הביתה?
לא!
אתה הבטחת לעצמך שעשה היום 4 קילומטר!
אתה חייב!
מזל שזה עכשיו ירידה...
בטח יהיה לי יותר קל.
אני ממשיך.

הירידה גורמת לי לרוץ יותר מהר ממה שרצתי עד עכשיו.
אבל היא גם גורמת לריאות ולשרירים לעבוד יותר קשה!
אני חייב להאט!
אני מנסה להאט...
זה קשה פתאום להאט בירידה!
מזלי שהירידה לא ארוכה.
הגעתי למישור...

פתאום אני שם לב שאני אוטומטית מתחיל לעשות ריצת צב במישור.
אני חייב עכשיו להתאמץ כל הזמן כדי לא לחזור לריצת הצב.
זה קשה!
אני חייב!
השרירים שורפים!
החזה צורב!
אני נושף כמו משוגע!
אבל אני קבעתי לעצמי יעד ואני חייב להצליח!
אני מנסה להסיט את הכאב ולחשוב על דברים אחרים.
מסתכל על הנופים והבתים שמסבבי.
מזל שאין פה שום מחסומים מהלכים ברחוב...
שלא אתקע פתאום ואדפוק את כל הריצה שלי!
איזה יופי של נופים!
מה רבו מעשיך ה'!
כואב!! ממש כואב!!
לא מצליח להסיט את הדעת מהכאב.
אז מנסה לפחות חלק להסיט.
וזה מצליח.
השירים שאני שומע באוזניות עוזרות לי.
ממלאות לי את הריאות בטיפה נוגד צרבת.
משכיחות לי טיפה את הכאב ברגליים.
הצלחתי עוד קילומטר...
שוב עליה...

אני מת להפסיק לרוץ!
אבל אני יודע שאני חייב.
עדיף לרוץ בקצב הליכה מאשר לוותר.
אני ממשיך בקצב לא קצב.
והעליה שהיא רק כ 500 מטר נראית כנצח.
אני מרגיש את הזיעה מתחילה לכסות לי כל מקום אפשרי.
הזיעה התחילה להיכנס לי לתוך העיניים.
אלו לא סתם עיניים!
זה העיניים שדרכם אני נפגש עם העולם!
זה מקשה עלי לראות את הדרך.
אבל אסור לוותר!
אני ממצמץ ומתחיל לאמץ גם את העיניים.
סיימתי את העלייה.
נשאר לי עוד 500 מטר.

זהו אני בסוף המירוץ של היום.
אני חייב לסיים את זה בספרינט.
אני חייב להרגיש שנתתי את כל כולי.
אני מתחיל להגביר את הקצב.
והריאות מזכירות לי שאני מוגבל בקצב.
והרגליים עוזרות לריאות להזכיר לי.
אני מת!!!
אני לא עושה ספרינט אבל חזרתי לקצב שהייתי בתחילת המירוץ היום.
זה גם משהו.
אני רואה את נקודת הסיום!
אני עוד 200 מטר שם!
אני מגביר את הקצב.
אומר לרגליים ולריאות תשתקו!

אתם תוכלו אחר כך לנוח!
50 מטר...
30 מטר...
10 מטר...
אסור להאט ביום!
סיימתי!

עשיתי את זה!
עכשיו אפשר להאט ולעצור.
אבל הרגליים והריאות כואבות.
אני חייב להמשיך ללכת.
אבל סיימתי את הריצה!
כן, אבל אני צריך להמשיך לרוץ גם מחר.
אעאעאע!!!
שורף לי.
אני ממשיך ללכת...
לאט לאט הריאות נרגעות.
עכשיו החלק של המתיחות לרגליים
וואו!
זה ממש עוד שניה נתפס.
אני בכלל לא בכושר.
שורף לי לעשות את מטיחה.
אבל הרגליים דורשות את שלהם.
אתה רוצה אותנו גם מחר?
אז תטפל בנו טוב עכשיו כי אחרת מחר אתה תיפול באמצע הריצה!
אני מבין שהם צודקות ועושה להם מתיחות.
זהו.
עכשיו הכל מאחורי!!

שניה צועק הגרון!
אתה חייב מים.
רגע צועקת הבטן!
אתה חייב אוכל.
אם לא תיקח את המזון הראוי לך לא יהיה לך את האנרגיה למירוץ של מחר.
אני שותה ואוכל.

זהו.
המנוחה והנחלה!!
אפשר לישון כבר.
אני מרגיש תחושת אופוריה שמגיעה משרירי הרגליים.
איזה תחושה נעימה!
אני מרגיש פתאום נקיות בגרון שלי.
אני נושם יותר טוב גם בתוך הבית.
שפתאום האוויר כולו יותר נקי!
(אולי השורף שהרגשתי בריאות זה מכל הזבל שהיה לי על הריאות והריאות ניקו ושרפו אותו?)

מחר יתחיל מרוץ חדש.
אבל את מה שיקרה מחר אשאיר למחר!
העיקר שאת המרוץ של היום סיימתי בהצלחה!!

עצה שלי אחי היקר, במקום לסבול שנים על גבי שנים מהתאווה, יש דרך לצאת מהכל, המציאות הוכיחה את זה מיליון פעמים, על אנשים שהיו עמוק עמוק בפנים ויצאו לגמרי והיום הם מאושרים, אשמח שתפנה אליי בפרטי

ברור לי שיש דרך לצאת מהכל וברור שאני חפץ בה ורוצה אותה.
זאת אחת הסיבות שהגעתי לאתר שמור עינייך...

מתחיל היום את היום השישי הנקי.
זה הישג!
איך שנכנסתי לאתר התחלתי את מסע 90 הימים.
כל ה"משחק" הזה של ימים נקיים ורמות וכאלה מעבר למעכב אחרי עצמי (שאת זה עשיתי לבד בעבר) עוזר ונותן לי כוח!
שמח שהתחלתי את זה.
ב4 ימים הראשונים היה לי יחסית חלק.
המשכתי לקרוא את היומן של צריך חבר (התחלתי מההתחלה וכל פעם אני קורא חלק) והוא הביא לי הרבה אמונה בתהליך של עצמי.
אבל מעבר לזה זה גם הביא לי עצות איך בעצם אני מתחיל לזהות ולהפריד בין התאווה לבין הנשמה.
אז צריך חבר אם אתה רואה את זה ממש תודה!
החלטתי בנוסף לנסות את הקבוצה הטלפונית של ימי שלישי בלילה לגילאי 18-22.
מקווה שבעזרת ה' יהיה לי הדבר לעזר.
כהכנה לזה הדפסתי את 12 הצעדים בדף והם מתחת למיטה שלי.
אני משתדל לעבור עליהם כל פעם.
למרות שהאמת אני לא הכי מבין איך אני מוריד את הדברים אלי?
1)"הודינו שאנו חסרי אונים מול התאווה, שאבדה לנ השליטה על חיינו"
נראלי שאת זה כבר עשיתי, הרי הגעתי לפה, לא?
2)"הגענו לאמונה שכוח גדול מאתנו יכול להחזיר לנו את שפיותנו"
לא יודע עד כמה אני באמת מאמין בזה ובטח שלא הגעתי לשלב 3...


היום היה לי רגע שבו התאווה תקפה אותי חזק!
בלי לחשוב פעמיים שלחתי הודעה לאחד מחברי שמלווים אותי בתהליך ההחלמה (שאותו הכרתי דרך האתר) ורשמתי לו 
"אני תחת מתקפה עכשיו... מה אני עושה?"
עצם שליחת ההודעה כבר התחילה להרגיע אותי.
והזמינות של החבר עזרה עוד יותר.

תוך כדי שאני רושם את היומן הזה נכנס חבר מהישיבה לחדר שלי בפנימיה.
נבהלתי.
פתחתי כרטיסיה חדשה ומזערתי את האינטרנט.
אחרי שדיברנו התיישבנו ואמרתי לו שהוא הבהיל אותי כשהוא נכנס כי עשיתי משהו אישי.
הוא שאל בעדינות מה עשיתי?
ואני יודע שנשמה טובה כמוהו ירצה רק לעזור לי ויבין אותי.
אז אמרתי לו חכה שנייה ופתחתי את האתר.
הוא הבין מיד על מה אני מדבר...
הסברתי לו שאני כותב עכשיו יומן מסע.
יש משהו כזה של 10 הצעדים למכורים, לא? זה גם לזה?
12 הצעדים, תיקנתי אותו.
והוצאתי לו מיד את הדף של 12 הצעדים מתחת למיטה שלי והראתי לו.
האמת?
הוא היה דיי בשוק מזה שפתחתי את הנושא מולו, "הנושא הזה מכה" ככה הוא כינה את זה.
האמת שאני מסכים איתו.
עכשיו יש לי גם חבר שאוכל לדבר איתו על זה בגלוי.
פנים אל פנים.
אני שמח!
תודה לכולם על התמיכה ושנצליח להתגבר על העצלות והבריחה למקומות אפלים!

היום התחלתי את היום ה-7 הנקי!!
וואו...
בסוף היום הזה אהיה נקי שבוע שלם!!
מבחינתי זהו עוד שלם בדרך לניצחון שלי על התאווה שבי.
חשבתי על זה במשך השבוע הזה תוך כדי שקראתי את המייל לחיזוק היומי וההודעות ווצאפ היומיות שאני מקבל כל יום, והגעתי בסוף למסקנה מסויימת...
אשמח לדעת מה דעתכם בנושא.
העניין הוא שבישיבה התיכונית שלמדתי בה לפני כמה שנים יש תהליך מסויים שקורה לכל תמידי יב.
לאט לאט עם הזמן מתחילת שנת הלימודים עד סוף שנת הלימודים, יותר ויותר חברה נשארים לישון עד השעות המאוחרות של הבוקר (או עד השעות המוקדמות של הצהריים.)
ובלילה יש חגיגה עד סביבות 2.
כמובן שזה לא קבוע.
אבל העניין הוא שיש מצב של עצלות הולכת וגוברת.
אני לא באתי להתעסק באיפה שלמדתי אלא בי, אז מעכשיו אני אתייחס אל עצמי בלבד.
העניין הוא שאחרי תקופה של כשנה שאני התרגלתי לישון הרבה שעות, פתאום אני מגיע לישיבה ואני צריך פתאום לקום לתפילה בלי שאף אחד ירדוף אחרי. ולקום לסדר בוקר בלי שאף אחד ירדוף אחרי.
אז בסדר בהתחלה היה לי התלהבות כזאת והצלחתי להחזיק איזה שבוע ולקום בבקרים לתפילה ולסדר בוקר.
אבל לאט לאט הריקבון הזה שנכנס בי בתיכון התחיל להופיע יותר ויותר גם בישיבה שאני לומד.
העצלות.
אני מתאמץ ממש לקום בבקרים ופשוט לא מצליח.
אז נכון, לפעמים יש עליות ולפעמים מצליחים אבל ככלל אני כל פעם לא מצליח.
הריקבון הזה של העצלות בתיכון הופיע ביחד עם התחזקות ההתמכרות לתכנים פורנוגרפים ולאוננות.
ואני חושב על זה, אני רוצה לעשות משהו שאני רואה שאחרים מצליחים ויכולים ואני לא מצליח!
אני מבין שאני צריך לעשות משהו אבל הגוף לא נותן לי שליטה.
אני מבין שאני רוצה לקום בבוקר, אני מבין שאני רוצה להוציא את הגועל הזה של הפורנוגרפיה מהחיים שלי.
אבל הגוף לא נותן לי.
או יותר נכון להגיד, אני לא נותן לעצמי!

בריקבון הזה אני חייב לטפל!!!

כשהייתי בכיתה ט' הייתי מכור לריצות ארוכות.
כן, כן.
מכור!!!
לא במובן שלא הייתי יכול בלי זה, אלא במובן שאהבתי את זה נהנתי מזה וזה היה לי ברור שאני לא הולך להפסיק עם זה.
קרה מה שקרה והיה לי חודשיים שלא הייתה לי שניה פנויה.
לא לחברים, לא לבילויים, וכמובן שגם לא לריצות.
אחרי החודשיים האלו כבר הפסקתי לרוץ.
אולי פה ושם ריצה אבל לא יותר.
ומשם המדרון הזה שנפלתי אליו הדרדר והדרדר עם הזמן.
מכושר פעילות שמחת חיים ועוצמה של חיים לעצלנות, עייפות, עצבות, לפעמים אפילו בדידות.

אז הבנתי שכדי לנצח את התאווה של הגוף המלחמה שלי היא לא רק בהימנעות מתכנים פורנוגרפיים וקצת קריאה של דברים מחזקים.
אלא שאני צריך להרגיל את כל החיים שלי, את הגוף ואת השכל לעמדה של אקטיביות.
של חיים, של עמל ושל כושר.
מפה לשם התחלתי לעשות כושר.
כרגע בימים הראשונים אני ברוך ה' מצליח בזה.
אך אני מקווה ומאמין שאצליח עם ההתמדה הזאת.

בכל מקרה יום אחרי הריצה הראשונה אני קם בבוקר מהשעון המעורר ומרגיש קצת פחות את הכבדות של הבוקר.
הצלחתי לקום!
אני יודע שפעם אחת לא מעידה על כלום ויכול להיות שזה בא בכלל מההתלהבות של ההבנה הזאת שהבנתי ושל הדרך החדשה שאני יוצא אליה עכשיו.
אבל גם עם זה לא תוצאה של השינוי שהתחלתי, אני יודע שלאט לאט כן יבוא השינוי ואני יעלה על דרך המלך!

תודה לכל החברים התומכים שיש לי בדרך.
בין לאלו שקוראים את היומן שלי. (שתדעו שזה מחזק אותי לראות שיש הרבה אנשים שמתעניינים בתהליך שלי.)
ובין לאלו שעומדים איתי בקשר רצוף מקבלים אותי בהבנה ומייעצים לי במצבים שונים!

קראתי, אוהבים,

שלום חברים.
בתחילת השבוע החלטתי להצטרף לקבוצה טלפונית של 12 הצעדים לגילאים של 18-24.
דבר ראשון אני חייב לציין שממש ריגש אותי לשמוע סיפורים של אנשים אחרים על תובנות והתמודדויות.
וכמובן שזה גם ממש תרם לי להבין מול מה אני עומד.
או יותר נכון להבין שאני לא מבין מול מה אני עומד.
אני יסביר את עצמי בהמשך...
אזרתי אומץ והחלטתי לשתף את מה שעובר עלי.
טיפה הרגשתי בהתחלה מבוכה ושתכלס אין לי כל כך מה לספר.
אבל ברגע שהתחלתי לדבר הדברים זרמו לי וסיפרתי לחברי מה עבר עלי בשבוע האחרון מאז שמצאתי את האתר המדהים הזה "שמור עינייך".
התגובות היו תגובות חמות מקבלות ומבינות והרגשתי מכולם שחשוב להם שאני ירגיש הכי חופשי ובנוח לדבר כי לא משנה מה אספר הם יקבלו אותי כמו שאני.
אז דבר ראשון תודה לכם חברי הקבוצה הטלפונית!

אחד הדברים שהתערערו לי בשבוע האחרון הוא האם אני בכלל מכור.
אחד מחבריי למייל הסביר לי שיש אנשים שלא מצליחים להתמודד כי אין להם מספיק כלים כדי להתמודד עם התאווה ואילו מכורים הם כאלו שגם השימוש בכלים אלו לא יעזור להם.
סיפרתי את ההתלבטות בהאם אני מכור או לא.
התגובות היו שונות, אך לא חד משמעיות.
המסקנה שלי הייתה שאני צריך לעבור על הנושא של האם אני מכור ולבדוק אותו.
קראתי באתר את הדף של בחן את עצמך האם אתה מכור?
לא הייתי סגור לגמרי מה התכוונו בכל שאלה אבל יצא לי 5 תשובות שהתשובה עליהם כן.
בסוף היה רשום שזה לא חד משמעי אך מי שיש לו לפחות 3 תשובות כן הוא מכור.
לאחר מכן קראתי את הדף שמדבר על הבעיה של הפורנוגרפיה ועוסק בשאלה האם זה רק בעיה או שזה התמכרות ושם רשום כך:

"מהי התמכרות? אם נצטרך לסכם זאת בצורה הקצרה ביותר, הרי שלכל התמכרות יש שלושה מאפיינים: א. חוסר יכולת להפסיק את השימוש למרות ההשלכות שלו (רגשות שליליים, חשש מחשיפה, הפסד שעות עבודה ולימודים, וכן הלאה). ב. צורך להגדיל את הכמות או/ו האיכות של השימוש (יותר שעות על המחשב, תאווה מפורשת יותר, וכן הלאה). ג. קושי להמשיך בלי השימוש (הרגשה של דחף כפייתי לשימוש, תחושה של "חובה" להשתמש, וכן הלאה)."

אם להגיד את האמת א' וב' זה משהו שעובר עלי.
אבל ג. אני ממש לא בטוח.
יש פעמים שהייתי מפסיק שבוע שלם ויש פעמים שהייתי נופל כמה פעמים ביום.
זה ממש היה קשור לתקופות בחיים שלי.
אז באמת שאני לא מבין מה מכאן?
למזלי אחד מחברי הקבוצה הטלפונית הביא לי את המספר שלו ואני בעזרת ה' יתקשר אליו בהמשך השבוע לברר איתו אולי יותר את הנושא הזה....

טוב, כל זה הקדמה.
באתר רשום שאחד הדברים החשובים הוא להבין איפה אתה עומד.
מתוך זה תדע גם איך לפעול ומה יעזור לך.
האמת שאני לא בדיוק יודע איפה אני עומד כמו שבטח הבנתם מההקדמה.
אבל אני כן יודע מה עבר עלי עם התאווה עד שהגעתי לפה.
התייחסתי לזה קצת בכתיבה הקודמת שלי אבל פה אני יעשה את זה בצורה יותר מפורטת.
אולי כדי להציב את העובדות מול העיניים ואולי כדי לקבל מכם פידבקים והערות על מה דעתכם?
אז ישבתי וכתבתי מה עבר עלי והנה זה לפניכם:

ידיעת המחלה חצי פתרון.

החשיפה הראשונה שלי לתוכן פורנוגרפי הייתה באיזור כיתה ח-ט.
בכיתה ט' הייתי עושה ריצות קבוע פעמיים בשבוע.
הייתי בכושר מטורף.
אך בכיתה ט' קיבלתי גם פלאפון מה שהביא לי הרבה יותר זמינות ליפול.
בסיום כיתה ט' בחופש הגדול עשיתי קורס במדא, מה שגרם לי שלא יהיה לי אפילו דקה פנויה לכושר.
כתוצאה מזה הפסקתי עם הריצות.
לאט לאט התחלתי להיות יותר ויותר עצלן ועם הזמן גם יותר ויותר נחשפתי לתוכן פורנוגרפי בנוסף יותר ויותר הייתי באוננות.

הרבה פעמים ניסיתי לצאת מזה אך כל פעם הייתי שוב נופל לזה בחזרה.
זה גרם לי לחץ, בדידות, עצבות, ושבר לי את הביטחון העצמי שלי בזה שאין דבר העומד בפני הרצון.

בכיתה י' יא' היה לנו רב מדהים!
מאיר פנים, שמח, אוהב, חם, וקדוש.
הוא אמר תמיד את האמת על איך אנחנו צריכים לתפוס את העולם ובקטע הזה הוא היה ממש ישיר ולא ראה בעיניים.
תמיד הייתי בודק גבולות ולכן גם אצלו הייתי בודק גבולות...
הוא ידע בדיוק מתי לתת בראש ולהיכנס בי, מתי לקחת אותי לשיחה בנושאים מסויימים, ומתי לתת רמז/מבט ולא להעיר.

אהבתי אותו ממש.
ליל שבועות מתן תורה, הייתי ממש עמוק בתוך הבעיה.
היה לי קשה אבל רציתי לשתף אותו ולא היה לי אומץ.
ואז רגע לפני שהרב הרב לביתו, אני אמרתי לו בחטף (כי הוא אמר לי שהוא ממהר אז שאני יגיד מהר.) שאני פוגם בברית. והוא אמר לי שזה לא נושא שיחה על רגל אחת ולכן אנחנו עוד נדבר.
אני זוכר שאמרתי לו שאני מפחד ליפול שוב עד שנדבר.
והוא אמר לי בחיוך מאמין ועיניים בורקות "אני סומך עלייך שלא תיפול, נשתמע"

מוצאי שמחת תורה ישבנו על הספסל ליד המגרש כדורגל ודיברנו.
החלטנו שאני עובד מפלאפון חכם לנוקיה.
נתתי לרב את הפלאפון.
והרב אמר שמידי שבוע אני יצטרך להתקשר אליו ובמילה 2 להגיד לו האם הלך טוב או לא.
אני לא זוכר כמה זמן זה לקח אבל הגעתי למצב שהייתי חודש נקי.
חודש נקי!!!!
אין דברים כאלו!!
והחלטתי שאני מספיק חזק כדי להמשיך לבד.
אמרתי לרב תודה ושאני נקי וחזרתי לענייני.
עדיין לא החלפתי את הפלאפון לפלאפון חכם.
לאחר עוד איזה חצי שבוע לקחתי את הפלאפון חזרה.
בהתחלה עוד החזקתי אבל בשלב מסוים חזרתי לנקודת ההתחלה.
טוב, לא ממש לנקודת ההתחלה.
הצלחתי הרבה פעמים להחזיק הרבה יותר זמן ממה שהצלחתי לפני.
וגם הרבה פחות פעמים היצר תקף אותי.
אבל ככלל הרגשתי שאני פשוט לא מצליח להתמודד.
ולא היה לי את האומץ להגיד שוב לרב שחזרתי לזה.
הנני כאן לאחר 3 שנים מהסיפור.
והחלטתי שזהו זה!
אני מספיק עם הזבל שאני מכניס לי לנשמה לתמיד!

זה הסיפור.
ברור שבתוך כל זה היו נפילות והפסקות בלי סוף.
עם עליות וירידות בלי סוף.
אבל ככלל זה הסיפור.
מה אתם חושבים?

אח יקר, אני לא יגיד לך אם אתה מכור או לא, כי זה תחליט לבד,
אבל מהסיפור שלך, אתה נוטה קצת לכיוון ההתמכרות לצערי,
ממומלץ מאוד להמשיך עם הקבוצה טלפונית, תתחבר לחברים, תהיה נקי חצי שנה ו,
תעשה חושבים מחדש אם המקום שלך פה, כרגע תחזיק בנו, כי רק ביחד נצליח בעז"ה לצאת מהתאווה,
מקווה שדברי יביא תועלת.

שלום אלקין
אוהבים אותך, תרמת לנו המוןהמון לקבוצה של הרווקים

אני אישית מבין שזה מתנה בשבילי להיות מכור ואני לא מתפלסף ללא סוף בשאלה הזאת.
אוהבים אותך, תודה על השיתוף ועל הכנות

אתה יודע מה, אוהבים אותך גם אם אתה לא מכור, וגם אם אתה מכור ולא רוצה לעשות עם זה שום דבר