דמעות מתוקות.
מאז החתונה הסיוט הזה חוזר על עצמו בכל פעם ובפרט בערב פסח.
אשתי מסדרת את הארונות וזורקת בגדים לא שימושיים למחזור בחנויות של בגדי יד שניה.
ומקבלת אזהרה ממני שלא לגעת בדברים שלי, ואז מגיע שלב שאני מחטט בפח כדי לראות מה היא זורקת, ואשתי מתפלאת איך מה שהיא זורקת חוזר למקום כפי שהיה.
אני לא מסגול לזרוק שום דבר ובפרט לא משהו שלי שהלך איתי זמן רב גם אם הוא כבר בלוי ויצא מכלל שימוש.
בדמיוני אני מתאר לעצמי איך אני מראה בעוד 70 שנה לנינים שלי את העניבה החליפה והחולצה והחגורה שלבשתי בחתונה שלי...
מגירת הנעליים שלי כוללת את כל זוגות הנעליים מאז החתונה, וכך גם ארון העניבות מלא בעניבות של 17 שנה, חלקם עם כתמים, חלקם קרועים, אבל לזרוק אותם זה בשבילי כמו לזרוק אצבע...
כך זה כאשר אני מרגיש בתוכי ריקנות, איך אפשר לשחרר דברים שבדמיון הם ממלאים את החלל הריק?
אך אתמול קרה הנס הגדול.
אשתי ניקתה לפסח את הארון שלי, והשאירה את כל התוכן על המיטה, ובקשה ממני לזרוק בעצמי את המיותר, ויצאה מהבית לסידורים, היא ציפתה כפי שהיא מכירה אותי שהכל יחזור לארון...
אולם לראשונה מצאתי את עצמי זורק את הכל ומשאיר רק את החגורות העניבות והנעליים והחולצות והמכנסיים השימושיים בלבד.
כאשר אשתי חזרה הביתה היא לא הבינה לרגע מה קורה, שפשפה את עיניה ולא האמינה למה שהיא ראתה, ירדו לה דמעות מתוקות של התרגשות ושמחה.
זהו. אמרתי לה. אני לא צריך את זה יותר כדי להרגיש שווה.