אוהבים אותך מאוד.
גם אני שמעתי אותו... מקווה להפנים. 
תודה על השינוי גישה שהצגת פה כ"כ יפה.

יום שפוי ונקי.

תובנה מלפני יומיים, בעקבות שיחה עם אשתי וחמותי:

אני הבחנתי שהמילה "חינוך" אצלי היא הכשר לפגמי אופי: לטינות, לציפיות מוגזמות, לפחדים, לנקמנות ולכעס (השיא היה בלתת סטירה לילד - דבר שבחיים לא חשבתי שאעשה. אבל זה כולל המון דברים קטנים לפני כן, כמו השפלה, צעקות ומניפולציות אחרות). הפתרון אצלי היה להודות בחוסר אונים, שאני לא מסוגל לחנך. שאני צריך להרפות לחלוטין מכל העניין. כל פעם שהיה אירוע משמעת בבית - או שנכנעתי וויתרתי, או שברחתי (לפעמים פיזית - הלכתי לחדר וביקשתי מאשתי להחליף אותי כי אני לא יכול להסתדר בסיטואציה).
לפחות דבר אחד טוב עשיתי - הכנסתי אהבה בבית. הבנתי שאני יכול לתת חיבוק לילד שעושה בלאגן (ולהפתעתי זה מה שהם באמת היו צריכים הרבה פעמים. קיבלתי את זה כ"כ מתוק כשהבן שלי השתולל ושאלתי אותו מה הוא צריך כדי להרגע, והוא אמר  פשוט: שתרים אותי... לאכול אותו, איזה מתוק).

ובריחה זה מאוד מסוכן איתי. נכון, המחשבה שלי היתה שעדיף שאנתק מגע ואוותר מאשר שאגרום נזק. אבל בסוף, כמו שחמותי אומרת: "לא לומר כלום זו גם אמירה". הילדים מבינים שאבא לא יודע מה לעשות איתם ושאין פה אבא. הילדים צריכים אבא, צריכים כללים וגבולות, והם סובלים מזה שהם יכולים לעשות מה שבא להם, ושהם שולטים בהורים.

אז המסקנה היא שאני צריך לעמוד על הכללים של הבית, לא ממקום אישי. לא כי זה מרגיז אותי, ולא כי אני רוצה שקט, ולא כדי להראות להם מי הבוס כאן. אלא כי הם צריכים סדר ומסגרת.

ונכון שזה מסוכן לי, ואני חסר אונים מול פגמי אופי. אבל יש לי אחריות. המסקנה של צעד אחד היא לא - לך תסרס את עצמך, אלא תקבל ערה מבחוץ. תכניס את אלוקים שיעזור לך (צעד 2).

מכיוון שיש לי אחריות על הילדים המתוקים שלי, אני לא יכול לברוח. אני חייב להתמודד! להתמודד! להתמודד! קשה, אבל אפשרי. נכון, צריך תזכורת תמידית שאני לא מחנך דגול. אני מחנך גרוע. בטבע שלי אני רק רוצה שירדו ממני ויתנו לי שקט. אבל אני יכול עם התחברות לרצונו שיעשה. עם הודאה בחוסר אונים, שינוי נקודת מבט, כניעה, מסירה, שיתוף, צעדי 4, צעדי 9. להתמקד בכללים של הבית ולא ביצירת שקט... לזהות התפרצויות של אגואיזם שלי.

מתפלל לאלוקים לעוד יום נקי ומפוכח מול החיים!

תודה על השיתוף.

לא מובן מאליו, בינתיים מצליח במשמעת בבית. עדיין הילדים בודקים כל הזמן את הגבולות ומי קובע בבית.. אבל אני לא מתרגש. זה בסדר, גם שיבכו וישתוללו על זה. אני לא מתרגש, רק עומד על הכללים הפשוטים שקבענו (אין אוכל אם משחקים איתו, אין אוכל אחרי הארוחה, מי שמרביץ מורחק, מקלחות לפני שינה, אין סיפור עד שמסודר וכאלה. בלי קפריזות כמו לא להשתולל. הם ילדים וישתוללו. רק לא מרביצים, ולא עם האוכל וכו').

אירוע מקסים שקרה השבוע: הבת שלי הבכורה (בת 5) ביקשה ביסקוויט. נתתי לבן הצעיר (בן 3) שיביא לה, והיא עשתה סצנה שלמה שהיא רוצה ביסקוויט אחר ישירות ממני, ולא את זה שאחיה הביא לה. זה סיפור שליטה מולו, שהיא מביאה לו ולא להיפך. תוך כדי היא צעקה: אני לא אוהבת אותו, רק את אבא ואמא! 
לא התרגשתי מכל ההשתוללות  אבל לא הסכמתי להוציא עוד בסקוויט. בסוף (אחרי 20 דק' של בכי וצרחות..) היא הבינה שאני עומד על שלי, נכנעה ולקחה את הבסקוויט.

אחר כך, נסענו לגנים. היא כבר היתה רגועה. בדרך אמרתי לה שנראה לי שכדאי לה לבקש סליחה מהאח. 
למה? היא התפלאה.כבר קיבלתי את הבסקוויט!
עניתי: כי את באמת אוהבת את אחיך, ואמרת לו שאת לא אוהבת אותו. נראה לי שהוא נעלב.. 
- אני לא רוצה... 
- כדאי לך. כשמבקשים סליחה מנקים את הלב ומרגישים יותר טוב. גם אבא פעם כעס על האח, והתחרט. וכאב לו הלב. וביקשתי סליחה - והרגשתי הרבה יותר טוב. 
- אבל אני מתביישת...
- רוצה שאני אעזור לך? 
- כן! 

בסוף היא רצתה בעצמה, ביקשה ממנו להגיד לו סוד באוזן וביקשה סליחה על שאמרה שהיא לא אוהבת אותו. אח"כ כולנו התחבקנו, ונכנסנו בשמחה לגן. 

זה נקרא החלמה במשפחה. 

מה גרם לכל זה?

- לא התרגשתי מההצגה שלה. 
- ליטפתי לה את הראש כמה דקות תוך כדי התקפת הבכי. היא הבינה (בתת מודע?) שאני אוהב אותה גם אם אני לא מרשה בסקןויט אחר. 
- דיברתי איתה על ההתנהגות שלה רק אחרי הכול, כשהיא נרגעה. 
- לא הכרחתי אותה להתנצל, הצעתי והסברתי שכדאי לה. 
- שיתפתי בחוויה שלי, גם אם זה חוויה שבה נכשלתי (ותיקנתי).
- הייתי איתה. הצעתי עזרה. 

מתפלל להמשיך את הטוב הזה הלאה! 

היה לי בדיוק שעה למשימות הבאות:
1) שטיפת כלים
2) להכין אוכל
3) להתקלח
4) לסדר את המייבש

זה אומר בשכל שאין לי זמן מיותר לבזבז
אבל את המחלה זה לא מעניין...

מסרתי חוסר אונים על העניין ופתחתי מעגל לשעה לא נוגע במחשב (גם לא לשים שירי רקע ביוטיוב... פעם שעברה זה היה "הציץ ונפגע"). התפללתי לשפיות.

הספקתי הכול ולהגיע ברגע האחרון לאוטובוס.

ורק לחשוב מה היה קורה אם הייתי נתקע במחשב...

פיזית: מפספס את האוטובוס, או יוצא בלי אוכל ונשאר רעב או מבזבז עוד כסף על האוכל.

נפשית: מרגיש זבל לצאת לא מקולח ולהשאיר לאשתי כיור מטונף ומלא.

רוחנית: מדוכא, מבואס, כבוי ומנותק.אסירות

תודה על מתנות ההחלמה.
אני יודע שכשבא לי תאווה נראה לי ששום דבר לא שווה ערך לסיפוק המדומה הזה.
אבל עכשיו ברור לי שהתחושה להספיק מה שרציתי, לצאת מסודר, לשמח את אשתי (שהופתעה בטירוף לראות שעשיתי את כל הבקשות שלה, גם שטיפת כלים וגם סידרתי את המייבש! אין מתוק יותר מחיבוק ההערכה הזה שקבלתי!).

תודה על הנס!

גם הייתה לי מעידה נוראית השבוע, מה שמזכיר לי לדבוק בתכנית כמו שהיא. 

לא: אני בסדר, כי יש לי את אשתי. 
לא: נגיע לתאווה ואז נתקשר. 
לא להתעלם מאיתותי בריחה.

אסירות תודה על: 
נקיות 9 חודשים!!!
החלמה במשפחה! 
אהבה אינסופית ולא מובנית בכלל מאשתי! 
שויתרתי בשמחה על האוטו היום.
שהספקתי את האוטובוס 

אוהבים על הכול,

בסד ובהשתדלותנו כתב on 25 אוק' 2018 08:54:

מממ התחזקתי מכל ההודעות האחרונות, אבל כשקראתי את זה, לא יודע למה, פשוט בכיתי.

תודה חברים! 

גם אני בכיתי היום, כשאשתי כתבה לי בהודעה: 

אין עליך, בן אדם שעובד על עצמו! 

לא מאמין שזה קורה לי! 

אוהב אותך.
מעריך מאוד.

משתף בסיפור מיום שישי:


הבן שלי אלרגי לחלב. ביום שישי פיניתי אותו למיון אחרי שחברה מהגן כיבדה אותו בחטיף אנרגיה עם ציפוי שוקולד חלבי. הביס הזה הספיק להתנפחות, דמיעה, שיעול וסכנת חנק. הזרקנו לו אפיפן, ומזל ששחררו אותנו לפני שבת.

למה אני משתף פה?

בעיקר כדי להזכיר לנו את נושא האלרגיה. הבן שלי אלרגי לחלב. אז לא משנה כמה החטיף מגרה, וכמה לא פייר שרק הוא לא מקבל - שום דבר הוא לא תירוץ כדי לאפשר לו חלבי. וגם לא ביס אחד בלבד. 


אנחנו אלרגים לתאווה. לא משנה כמה היא מושכת, וכמה הכעיסו אותנו ומגיע לנו פורקן - אנחנו לא יכולים לקבל כלום תאווה, אפילו לא ביס.

אם אצטרך לכתוב את מה שאני מרגיש אחרי שקראתי את רצף ההודעות שלך. 
אכתוב זאת כך.

התגעגעתי לסיפורים שמראים שאפשר אחרת.
התגעגעתי לאנשים שמצליחים לחיות אחרת
התגעגעתי לתקווה.... זאת שלאחרונה אני במשא ומתן איתה שתישאר איתי עוד קצת.

תודה

וואו, פשוט - הפכת לי את הבטן! 

מי חשב, מי מילל ומי פילל שאני אהיה תקווה עבור אחרים? ש"ניצחוני יהווה עדות לאלו שאעזור להם"? 

אבל אני מרגיש כ"כ רחוק מזה, אני עדיין על הגבול בין מעידה לנפילה, בין נקיות לבין יובש, עדיין כל בוקר מתלבט אם לקום מהמיטה, עדיין בא לי להרביץ לילדים כשהם מעלים לי את הסעיף, ועדיין הרבה פעמים אני מחכה באוטו עד שיהיה לי כוח נפשי להיכנס הביתה... 

ומצד שני, כמו שאמרת, לא מבין איך, אני נקי תשעה חודשים! לרוב אני לא מאבד שליטה על הילדים ומול האישה, תהליכים חיוביים קורים בבית, אני הרבה יותר בקשר עם חברים, אני מפרנס!

אז אני לוקח תקווה לעצמי מלראות מה אלוקים נותן לי. אני עדיין לא מאמין שזה קורה לי (ומצד שני מפנטז על זה שמחר אני מושלם, בלי תאווה, רגוע וגורו להמונים...). 

מאחל לך לקבל מה שקיבלתי! ובמחשבה שנייה, כשאני קורה את המסע שלך אני רואה שגם אתה עובר התקדמות מופלאה, במסע לתוך נבכי הנפש, בהכרה הפנימית, בעומק, באומץ, ביציאה מהחושך ובתקווה! 

ועכשיו התגעגעתי לשיחה מחלימה איתך...
מקווה שמחר יהיה לי את הפנאי (בעיקר הנפשי) לדבר.

מה שאשתך כתבה לך.... תרשה לי לומר שזו המחמאה הכי גדולה שהייתי שמח לקבל...
מבן אדם שקרוב אלי כל כך ושם לב שאני בעבודה מתמדת....

לצערי, אין לי הרבה אנשים בחיים.... ואולי יותר כנה אם עצמי.... אני לא באמת עובד....

טוב, אני צריך להיות כנה... 
אני אחרי שבוע וחצי של מעידות. היום כבר הייתי עם היד למטה. שם זה נעצר, אסירות תודה. אבל זה לא כל כך משנה, כי מבחינת הנפש - מחלה זה מחלה. התחושות זהות. תחושת האפסיות שלי, הכשלון, ההסתרה והפיצול מול אשתי שאני לא מעיז לאכזב אותה ולספר, כדי לא להרוס את הדימוי העצמי של המגמה המדהימה שעוברת בזוגיות. ההסתרה של לחפש תאווה במחשב כשהיא בחדר השני חושבת שאני עובד. להמשיך יום כרגיל, כשבפנים אני כבוי. 

וזו אלרגיה לגמרי. הרשיתי לעצמי מעידות, וזה מדרדר. אני לא יכול להציץ ולחשוב ששם הבעיה. פתאום אני רואה תאווה בכל מבט (לא, הנשים לא התחילו להחשף יותר, דווקא התחיל החורף... זה המוח שלי שצובע הכל בכחול). פתאום מוכרח לנצל כל הזדמנות לבדוק אופציה לאינטרנט טיפה יותר פתוח. פתאום נוגע ועל סף אוננות, ושוב ושוב. רק נקי טכנית. יבש, אבל לגמרי סובל ולא מפוכח. 

הטריגר הוא המחשב הנייד. כשאשתי עובדת במחשב הנייח הביתי היא מורידה את רמת החסימה - ואז גם המחשב שלי שגולש עליו פתוח יותר (אין פורנו, אבל יש קצת יוטיוב...). כמובן שיש עוד מלא טריגרים נפשיים כמו טינות, אגו שנפגע, התמסכנות. אבל זה מתחיל שם. 

הספונסר שלי אמר לשקול ברצינות את השימוש כאופציה, ולהחליט אם אני באמת רוצה את זה. שאלה מכשילה... אני רוצה בכל מאודי להשתמש. אבל לא רוצה את תופעות הלוואי. רוצה לשתות כמו ג'נטלמן. לא רוצה לאבד את השפיות, החיים, התחושה הנפלאה של ללכת עם אלוקים, לעשות טוב ולהתקדם  לא רוצה להיות מנותק, בודד, בורח, מסתיר, מפחד, זומבי עם עיניים חלולות. 

אני חולה מאוד. לא מצליח לשבור את מעגל ההידרדרות. 

יש בי מקום שמפחד לאכזב את עוקבי הפורום, שאחרי תשעה חודשים ושינויים בחיים - ליפול? אבל זה אגו שקר. 
צריך את עזרתכם מאוד. נכון שאתמול נתתי עזרה, והיום תורי להיזקק לעזרה. 

בקריאה נואשת - S.O.S.! תצילו אותי מעצמי!