אוהבים אותך בס"ד.
מאחל לך יום שפוי נקי ומחובר - לאבא אוהב. 

על אלה אני מודה:
הנס נמשך. 4 ימים של נקיות מכל חיפוש תאווה מכוון. 

הייתי היום בקבוצה.

מוכנות להתפייס ממריבה עם אשתי. לוותא על האגו והסיפוק שבהיעלבות. מוכנות לעשות שירות בבית כשהתחשק לי לפרוש בהפגנתיות. 

עבודות שזורמות אלי בדיוק כשאני צריך. 

טוב. שוב מעידה / נפילת pa. באותו מחשב. קצת קוצר רוח של אשתי ומיד בתגובה חזרתי לתאווה. 

הכנות תנצח

מעריץ אותך ממש! יודע מקרוב כמה זה לא פשוט. פעם הבאה שהמציאות לא נחמדה אליך, תזכור כמה אני מעריך אותך.
ואתה יודע מי עוד מעריך אותך?
למה אתה חולה? אתה חושב שזה עונש על משהו שעשית? אני חושב שה' מעריך אותך ונותן לך שיעור פרטי שרק בודדים זוכים לו.

אני חושב שה' מעריך אותך ונותן לך שיעור פרטי שרק בודדים זוכים לו.
נכון מאוד צורצור..
והבודדים הם אנחנו שזכינו להגיע להחלמה , ועוד שבחרו בנו !
תודה לאבא היקר.

אוף, אתמול בערב רציתי להיכנס לפורום רגע מהמחשב, וחיפשתי שמור עיניך בגוגל. איכשהוא הגעתי לשרשור התכתשות בעד ונגד התכנית (בגלל רבנים...) בפורום ערוץ 7, ונשארתי שעה לקרוא הכל (טהרני, אתה אלוף!).

כאילו, זה לא ישנה את דעתי, רק כדי להוכיח לי כמה אני צודק. וכמה הם לא מבינים. בקיצור, פגם אופי של תלות באישור אחרים.

הפסדתי שעת שינה. וכעס וטינות.

אני יודע שאין כלום בדת נגד התכנית. אבל יש רבנים שכתבו אחרת. והפגם שלי הוא הצורך להוכיח לעצמי שוב ושוב כמה הם לא מבינים ולא מכירים ונעולים וחשוכים...

במקום פשוט להיות שלם עם עצמי.
זה לא שהם הזמינו אותי לסימפוזיון. זה הכול בראש שלי...

אני רוצה לקבל את אותם רבנים, להבין שמותר להם שיהיה להם דרך משלהם, לאחל להם בהצלחה בפעולות הטובות שלהם ובעבודת ה' שלהם (שבאמת מרשימה, גם אם היא לא הדרך שלי בדיוק), ולאחל לכל התלמידים שלהם שיצליחו בחיים (ושלא יתמכרו... ואם יתמכרו - שימצאו דרך טובה להתמודד).

בבקשה שהשרשור לא יהפוך עכשיו לדיון בנושא. זו לא כוונתי בהודעה הזאת, רק להביע את מה שגעש בתוכי, את פגם האופי של הריצוי, חוסר הערך העצמי, הטינות. זה יכל להיות באותה מידה בכל נושא אחר.

אוהבים פעם שניה.

4 תובנות לבוקר הזה:

א. לא ברור למה, אני עורך ניסויים ותורם את נשמתי למדע, למרות שהניסויים ותוצאותיהם נערכו כבר מזמן ומתועדים בספר הגדול ובספר הלבן. אז כן, כשאני לוגם - הבעיה היא לא בלגימה עצמה. נניח שהיא היתה רק 5 דקות. הבעיה היא הפעלת האלרגיה. פתאום המוח עובר לmode של חיפוש תאווה. פתאום כל העולם כחול בעיניים שלי (וזה לא שהנשים נהיו יותר חשופות. להיפך, התחיל החורף. זה אני שמפנטז).

ב. כשאני לוגם או משתמש - אני מתנתק מהחיים: מהעולם, מהמשפחה, מאלוקים. כאילו ראית משהו חמש דקות. כלום לא קרה. אף אחד לא יודע. בוא תמשיך הלאה בחיים. אבל פתאום כ"כ קשה לי לחייך. קשה לי לומר מילה טובה. קשה לי לחשוב על אחרים, לשטוף כלים, להביא את הילדים. זה הmode לקיחה שנכנסתי אליו.

ג. אני לא חרמן. אני מכור. חרמן נהנה. מתחיל עם זאת, רואה את זה, והולך לישון מבסוט. אני סובל. גם תוך כדי השימוש. סובל ומוכרח להמשיך. עדיין חולם שזה ישחרר אותי, למרות שאני מרגיש שלא. משתמש כמי שכפאו שד. נשלט. רואה שלא מקבל, ויש לי עוד קצת שכל בקודקוד, מבטיח לעצמי בהחלטה רציונלית שלא לעשות את זה שוב. ודקה אחרי זה עושה את זה שוב. לזה קוראים מכור.

ד. יש מחשב בבית. כשאשתי עובדת והחסימה פתוחה - אני אמעד. מעדתי לפני שבועיים כל יום, לפני שבוע, אתמול, ואני אמעד גם היום (ככה זה לפי חוקי המדע. אם x גורם לy בכל פעם - כך יקרה גם הלאה). אני לא נהנה, אבל אני חסר אונים מול הטירוף. וזה בדיוק מה שיקרה היום אם אני לא אכנע. לדוגמה ע"י שליחת ההודעה הזאת. ומעגלים. ותפילה.

תודה חברים שאתם איתי!

כל כך מזדהה...
אתמול כשמעדתי מול המחשב, ניסיתי לחשוב מה הקושי שלי. הרגשתי שלא רק העניין הוא להתגבר מול הנפילה הזו. הבנתי שאני רואה את כל החיים שלי הופכים להיות אפורים, כאילו יותר לא יהיה לי צבע בחיים. אז חשבתי לעצמי: אם זה מה שהולך להיות, לפחות אני שאני אהנה מהתאוה. לא יאומן כמה שזה הפוך. אם הייתי נכנע לתאווה כל פעם, אז החיים שלי היו הופכים לאפורים.

אם אתה מרגיש שאפור לך ושקשה לך לחייך, אז תזכור שאנחנו אוהבים אותך (בלי תלות בנקיות, בנפילות ובמצב רוח וכוחות חיים).
על עצמי אני מרגיש שתחושת האשמה שיש לי אחרי שאני נופל או מועד, יש בה משהו אמיתי שצריך למצוא אותו, אך בעיקר תרמית של התאוה.
אני אשתמש בדוגמה של האסימונים. אחרי הנפילה התאוה מכריזה "נפלת על ידי התאוה, שלם 1000 אסימונים" ואני מאמין לה, כי אני מרגיש תחושת אשמה. אני מרגיש כאילו היתה לי בחירה. ומה באמת? היתה לי בחירה בדבר אחר פעוט. משהו שאני יכול להפסיד עליו 10 אסימונים. למשל אם יכולתי (ורק אם יכולתי) באותו רגע להגיד לתאוה "החיים שלי אינם אפורים" ולא אמרתי, אז יש לי תחושת אשמה קטנה והייתי צריך להפסיד רק 10 אסימונים, אבל התאוה התלבשה על זה וגרמה לי לחשוב שהיא האחראית לתחושת האשמה.
מה שהציל אותי מהמעידה האחרונה היה שבאותו רגע חשבתי לעצמי "הרי אין לי באמת סיכוי מול התאוה למה אני מתעכב מליפול? למה אני מרגיש כאילו כן יש לי בחירה? למה אני לא רוצה ליפול?" והתשובות הזכירו לי שאמנם התאוה לא סופרת אותי, אבל בחיים יש הרבה דברים משמעותיים לי, שכנראה גם אני משמעותי עבורם.
אז למה אני כותב לך את כל זה?
אני לא בא לתת לך טיפים לא ליפול. אני בא לספר לך כמה דברים שמשמעותיים לך ואתה משמעותי להם - לא כדי שיהיה לך כוח מול התאוה, אלא כדי שתחייך. המטרה היא לא להיות נקי... תחיה יד ביד עם התאוה, אתה מוכן ליפול בשבילה, אבל שלא תכנס לך לשאר משמעויות החיים (הסכם שלום)!
כי אתה משמעותי. אתה מהאנשים הכי מחזקים כאן בפורם.
אתה הצלחת לעודד את הבת שלך לבקש סליחה מאח שלה. לא שמעתי אף פעם על מישהו שהצליח לגרום לילדים שלו לבחור בזה. תמיד זה בא מכפייה. אתה קיבלת פירגון מאישתך כשהשארת לה את האוטו ועד שעלית לאוטובוס הספקת הרבה דברים בבית. מי זוכה למשפטים מפרגנים כאלה?!
שאני אמשיך...?
אוהב אותך מאוד.

ועוד דבר - הכי כיפית הנימה החיובית שסיימת "תודה חברים שאתם איתי". זה תמיד מרגיש כמו סוף טוב כזה.

הי בס"ד.
אוהב אותך
הוויכוחים מוכרים גם לי. אולי יום אחד יוקל מהם בצעדים 6-7.

פעם הבאה לפני שאציע את עצמי לניסוי, אולי אדרוש תשלום לפני כן.... (אהבתי..).

יום שפוי.

תודה חברים! 
תודה צורצור (קשה לי לקרוא לך ככה, שמך האמיתי נאה לך יותר מהכינוי:wink:) שהזכרת לי כמה מתנות אני מקבל כשאני מחובר. זה באמת כ"כ לא מובן מאליו. פשוט נס! אתמול שמעתי מסר ובו החבר התבטא: איך זה שיש חברה ששמעו על התכנית וישר נדלקו, צעדים ומאז הם נקיים בלי סוף, ואחרים ממשיכים לבוא גם שנים עם נפילות חוזרות ונשנות? והתשובה שלו היתה שאין מה לומר. התכנית טובה, הגיונית, אמורה לעזור. אבל אם הפנמנו את צעד אחד - המשמעות היא שאין שום דבר שיכול להבטיח נקיון למכור. רק אלוקים. והצעדים והכול זה רק לעשלעשות את החלק שלנו, אבל אם אלוקים לא נגע בך - זה לא יקרה. ואסירות תודה שאלוקים נגע בי והחליט שהגיע הזמן לתת לי את המתנות האלה. כי זה לגמרי היה יכול להיות אחרת. הרי רק לפני 9 וחצי חודשים עמדתי כמו מטורף באמבטיה, שטוף שגעון, משליך 50 ימי נקיון במו ידי סתם. ורק לפני פחות פחות משנה הלכתי יום יום ולילה לילה למחשב פתוח לשטוף עיניים בפורנו, שעות שעות שעות, עם תאווה לוריד בפלאפון כולל בתפילה, בלי שום חיבור לחיים. ולא הצלחתי לקום בבוקר, וסדר היום שלי היה מורכב מקימה מאוחרת, חדשות, יוטיוב, תאווה (איפשהוא באמצע תפילין) אוננות, שינה. והיחס עם אשתי הסתכם באיך להסתיר, ומה לומר, ובפחד מתמיד. ולא שמעתי אותה לרגע אחד. והיום אני מסוגל לשמוע אותה. וכבר לא בהסתרה ופחד מתמיד. ומתחיל להבנות אמון. ואני יכול לעזור לה בלי להתחשבן, ולשמוע באמפטיה בלי להיעלב כל שנייה. 

והחיים שלי היו מרוכזים ב"מגיע לי", ואיך לשרוד (או יותר נכון ביאוש מקשיי החיים - אז איך לברוח). וה' היה מושג מהספרים שלא נכח בכלל בחיי, רק עול בשביל לכפר לפניו ביום כיפור. ולקחת אחריות היה הדבר הכי שנוא עלי.
והיום עדיין זה קיים, אבל אני בעיקר חי (הוכחה שיש חיים אחרי המוות!), גיליתי אלוקים אוהב והוא נוכח בחיי, אני לוקח אחריות וזה ממלא אותי.

אני גם מאוד מזדהה עם זה שהעיקר זה השינוי בחיים, מעבר לתאווה (אני מקווה שהבנתי מה שניסית להגיד). שאני חיובי, שמח, עובר שינוי טוב בנפש, נהיה בן אדם. 

ובטח ובטח תודה שאתם איתי. איזו מתנה אדירה זה! בחיים לא הייתי עובר את התהליך הזה לבד. אני קטן מדי כדי לעשות את זה. רק יחד יש כוח ותקווה. והחברים, מעבר לתמיכה, כל אחד ואחד מהם נשמה טובה בפני עצמו! בחיי שה' בחר בפינצטה את הנשמות הגדולות והעמוקות ביותר ובירך אותם במתנת ההתמכרות... שנהיה כולנו יחד במסע הנפלא הזה, להפוך מוות לחיים, מר למתוק וחושך לאור. 

ולנתן - תודה על התגובה! גם לבחור לא להיכנס בכלל לוויכוח זו גבורה. ויום אחד נתקן את הויכוחים הקיימים וויכוחי העבר. מצאתי שברגע שקוטעים את הוכוח (=מכבים את האגו) ומכניסים את האלוקים והטוב - קל יותר לברך את השני ולהרגיש שחרור. הרי בסופו של דבר, הם אנשים טובים שטועים (ואפילו מטעים מרצון טוב) וגם הם בניו של אלוקים עם כל חסרונותיהם, בדיוק כמונו עם כל חסרונותינו... 

ולגבי להציע את עצמי לניסוי תמורת תשלום - תאמין לי ששום תשלום בעולם לא שווה את הנקיות שלי. היא המתנה היקרה ביותר שיש לי (ערך ממשי וסנטימנטלי).
הבעיה שאני מתנדב חינם לניסוי, חושב שעצם הניסוי הוא התשלום... כמו ילד מטומטם שמתנדב לניסוי ההשפעות של גלידה מקולקלת, ובטוח שירוויח מהגלידה... 

אסירות תודה על יום אחד נקי PA. כ"כ לא מובן מאליו! 

כתבת שאתה מקוה שהבנת אותי נכון.
אני לא מקוה. למדתי להציע לאנשים מה לחשוב עם שחרור מלא שגם אם הם לא יקבלו כלום ממה שהצעתי זה בסדר. לפעמים בכלל מתחדד להם ההפך ממה שהצעתי (כלומר גרמתי להם להבין מה הם לא חושבים), וגם זה טוב.

רציתי לנסות להרדם עכשיו ללא עזרה.
אולי ה' כן רצה לתת לי עזרה שהוא שלח אותך לכתוב את זה. היה לי מידי כיף לקרוא את זה (אז הלך הניסוי :-)).
תודה ולילה טוב.

ושוב אין לי אלא לומר: תודה חברים שאתם איתי! 

היום הילדים העירו אותי מוקדם. הייתי במצב רוח לא נעים בגלל זה. אסירות תודה שפשוט החלטתי לקום ולא להימרח ולנסות להמשיך לישון על הספה תוך כדי גערות בילדים שלא יפריעו לי לישון.

הלבשתי, האכלתי אותם, ויצאנו מוקדם לגן (מותר פעם לנצל את העובדה שהמעון נ9תח כבר בשבע!!). מצב הרוח הטוב חזר. אסירות תודה! 

היום יש לי המון עבודה, אבל זה אף פעם לא הפריע לתאווה  מזכיר לעצמי את חוסר האונים ושאם לא אעשה פעולות - אפול. זו לא השערה, זו מציאות. מצד שני יכול להיות כ"כ טוב!

היום ניסיתי לפתור את הבעיה עם הסינון במחשב הנייד. 

שעה בטלפון מול נציג שירות שרק רצה כל הזמן לומר שככה זה ואין מה לעשות... ואני דחפתי לפעול ולתקן. ובסוף נראה שזה עבד. אבל שנייה אחרי שנתקתי הבנתי שכלום לא נפתר והמצב בדיוק כמו קודם. 

אז החלטתי שאפשר פשוט לעבור לחברת סינון אחרת. וניסיתי להוריד k9. אבל כנראה שהוא והספק סינון הנוכחי לא מסתדרים טוב ביחד, או שסתם הוא כבד מדי למחשב שלי. שורה תחתונה המחשב נתקע. וכל הבוקר לא התקדמתי בעבודה. 

תסכול שאני צריך שעה לשרוף על שירות בסיסי, וגם זה לא עובד. 
תסכול שבסוף אין לי אינטרנט. 
תסכול שלא הספקתי את העבודות שאני כבר צריך להגיש. 

אסירות תודה ש: 
קיבלתי פרגון עצום מאשתי. 
העזתי להפסיק לברוח כשהתקשר אלי מי שנתן לי את העבודה  ובמקום כהרגלי לסנן כשאני לא מצליח, חזרתי אליו אחרי 2 דק', הסברתי שהמחשב נפל ושבע"ה אשלח לו את העבודה בהקדם. וקיבלתי פרגון! אפילו הציע שיעביר לי מקדמה (למרות שעוד לא ראה שום עבודה). 

והכי כיף - מחר כנס גדול!