בעקבות שיחה:

אני לא בנאדם רע. אני בנאדם טוב. עשיתי הרבה פעולות פוגעות. אני לא אשם. אבל עלי לקחת אחריות ולתקן.

כשלא חזרתי הביתה - זה לא היה כי לא אכפת לי מאשתי. ולא כי רציתי שהיא תסבול. אני אוהב אותה בכל נפשי. אבל לא הצלחתי להניע את עצמי. הרגשתי לא טוב. ידעתי שזה פוגע. ובכל זאת לא הצלחתי.

כשלא הגעתי לכולל למרות התמיהות והביקורת של מנהל הכולל ושל החברותא, זה לא היה כי הלימוד לא עניין אותי. שנאתי את עצמי שאני לא מצליח לעשות מה שאני רוצה. הבטחתי להשתפר, וזה לא עזר. בשלב מסוים כבר ידעתי שאני מבטיח, אבל יודע שלא אצליח. למרות שאני כ"כ רוצה להצליח.

כשלא עניתי לטלפונים זה לא כי זלזלתי בהם. זה כי הייתי במצוקה. לא ידעתי איך אני מתמודד עם הטעויות שלי והכשלונות שלי, אז פשוט לא הצלחתי לענות לטלפון.

המשמעות של הפעולות שעשיתי היא זלזול, שקר, שבירת אמון ועוד. למרות שלא התכוונתי לכך. זו הייתה המחלה שלי. לכן זה הגיוני לגמרי שהסובבים אותי נפגעו. וזו אחריותי לתקן את הפגיעה. גם אם לא אשמתי. טעיתי. אני מצטער. מתנצל. ורוצה לתקן ולפצות על הפגיעה. ומהיום אשתדל לשים לב ולא לחזור על הפגיעה.

ועוד עניין:

נורא קל, וכך פעלתי בתחילת הכניסה המשמעותית לתכנית, לפני שנה וחצי, לסמן קו באמצע החיים: עד התכנית ואחרי התכנית.

ולומר: עד התכנית הכל היה שחור משחור, רק סבלתי, רק פגעתי ולא הבנתי כלום מהחיים.
ואז... הגעתי לתכנית, ומשם אני חי! גיליתי את האור!

זה נכון במובן מסוים. בהרבה מובנים.

אבל גם חשוב לי לזכור שהיה בי הרבה טוב גם לפני התכנית. אני קורא דברים שכתבתי - היו תקופות לימוד מעולות, ששקעתי בסוגיות וחידשתי חידושים.
אני מסתכל בתמונות - אהבתי ופינקתי גם לפני התכנית.
אני נזכר בתכונות - אמנם התכנית האירה לי דברים, אבל הרבה מאוד היו קיימים וחייתי לאורן גם לפני שהכרתי את התכנית.

לדוגמה:
את הרעיון של הנמכת ציפיות הכרתי ופעלתי לפיו.
שיח של הקשבה - הכרתי ופיתחתי לאורך החיים. התכנית מיקדה אותי עוד יותר.

אוהבים אותך מאד בס"ד !
תודה על השיתוף הכנה.
מאד מזדהה עם מה שכתבת בסוף שיש תכונות טובות שהיו לנו תמיד גם מלפני התכנית.

בהצלחה !

יפה מאוד,
תמשיך לשתף, זה נותן המון תקווה.

בס"ד - תודה רבה על השיתופים. 

יום שפוי ונקי.

בספר הגדול יש סיפור על אחד שחוצה כביש בלי להסתכל ומכונית פוגעת בו ומעיפה אותו. אחרי שהוא משתקם ומשתחרר מבית החולים - הוא חוזר הביתה ולמחרת שוב חוצה את הכביש היישר לתוך גלגלי משאית.

זו הגדרה של חוסר שפיות. וכך קורה למכור, שבכל פעם קופץ לשימוש, נפגע וחוזר שוב.

אני נזכר בזה כי זה מה שעובר עלי.

אשתי התחילה קורס בימי ראשון ורביעי. זה אומר שאני מכין ארוחת ערב, מקלח ומשכיב את הילדים, ואז יש לי בערך שעתיים לבד.

אחרי כל ההשכבה אני מותש פיזית ונפשית ורוצה לנוח. אז אני יושב מול המחשב. ובשלב מסויים נדמה לי שהחסימה קצת פחות חזקה. שדברים שהיו אמורים להיחסם - מופיעים. ואז אני בודק. ולא מוצא. אבל חיפוש התאווה הוא פעולה על התאווה. גם אם לא מוצאים כלום. התחושות אח"כ הן אותו דבר: ניתוק. ריקנות. 

וזה קרה ביום רביעי וקיבלתי על הראש מהספונסר על שלא התקשרתי. ושוב ביום ראשון, ושוב לא התקשרתי.

אני רוצה להגדיר לעצמי, שלהיות בבית לבד עם מחשב זה מצב מסוכן בשבילי. אני לא צריך לחכות עד שאחפש תאווה. אולי אז כבר מאוחר מדי. אני צריך לשתף ולפתוח מעגל שאני במצב מסוכן. לבד בבית מול מחשב. מחפש להתפרק. נכון שאני לא חושב עכשיו שאני רוצה תאווה. אבל הראש ייקח אותי לשם.

טוב. הספונסר שלי אמר לי את זה שונה...

אסור לך להיות במחשב בכלל כשאתה בבית לבד. אם יש צורך ספיציפי דחוף שלא ניתן לדיחוי - תפתח מעגל מצומצם של 5 עד 10 דקות.

בשבילי מדובר בוויתור. כי אני עובד במחשב ולומד במחשב וקורא חדשות במחשב, ובכלל - כנראה מכור למדייה לא פחות מאשר לתאווה...

אז הספונסר שלח לי: אז תקרא ספר...

האמת שיש לו הזכות לדרוש ממני.  זאת תכנית של ויתורים. והוא מוותר בכבוד על דברים הרבה יותר קשים ממני.

הערב הקשבתי לו. והיה משחרר.

אסירות תודה, שהאתר פתוח לי באפליקציה בפלאפון. ויש בפלאפון וואטסאפ (אבל אין בו דפדפן).

והספקתי המון דברים - לסדר את הבית, לחטא את השירותים (משהו שמזמן תכננתי), להחליף מצעים, להתקלח, לדבר עם חבר.
וכשאשתי חזרה - הרגשתי כל כך חי ומחובר!

אסירות תודה! דברים טובים קורים כשצועדים בתכנית.

אוהבים !

תודה על התקווה ועל ההחלמה !

ווואו איזה מדהים!!!

מדהים!

זה נראה שאני מקריב את עצמי, אבל אני מקבל את חיי מתנה. 

תודה על השיתוף ועל התקווה.

אתמול הייתי לא מחובר.
בן השנה היה חולה ונשאר בבית. עד שסדרנו קייטנות לגדולים, הלך היום לעצמי.

אז הייתי בריכוז עצמי וזה יצא באומללות וחוסר קשב ועצבנות לכיוון אשתי וגם על התינוק.

ולא עשיתי פעולות.

רק בערב עשיתי. טטב לפחות חלק מהיום. זה חיבר אותי מאוד.

וטוב שהיה מוגדר לי שאין מחשב כשאשתי בקורס. זה ממש משנה את החיים. ממצב של ניתוק, שאשתי חוזרת ושואלת איך היה, ואני אומר: הייתי מותש לא הספקתי כלום, רק נחתי. והבית עוד הפוך.

ועכשיו: הכנתי אוכל לשבוע, שטפתי כלים, סידרתי את הבלגן ואפילו הספקתי להתחיל לעבוד על תכנון שנתי לשנה הבאה. וכל זה תוך כדי טיפול בתינוק חולה ועצבני.

עליתי לקבוצה טלפונית ושיתפתי. וקיבלתי כוח לבקש סליחה מאשתי על היום.

מתנות התכנית הזאת.

מבקש את הכוח רק להיום להיות בקבלה.

משתף גם ששמעתי אתמול מסר יפה:

גם אם הקלחתי חמש פעמים ביום ראשון - זה לא אומר שביום שלישי אריח טוב. אני צריך להתקלח בכל יום (אפרופו תשעת הימים...).

מזכיר לי שאני חייב לעשות פעולות כל יום ויום. 

סוגר עוד יום נקי. 
הערבים האלה שאשתי בקורס הפכו לערבים יפים ופרודוקטיבים, בזכות ההחלטה לא לגעת במחשב.

נכון, שהייתי צריך נגד הרגש שלי ששכנע אותי שהכול בסדר, להתקשר לחבר לפתוח מעגל לחמש דקות כדי להעתיק 2 מתכונים מהאינטרנט. אז מה, אני חולה. מסוכן לי.

שורה תחתונה בישלתי, סידרתי, עשיתי קבוצה טלפונית. כל כך לא מובן מאליו, לעומת חוסר המעש שלי בשבועות הקודמים. רק בשביל זה, עוד לפני סיכון השימוש, שווה.

היום בבוקר לא הייתי מחובר. עשיתי פעולות רק אחה"צ. אמת, עשיתי הרבה דברים הבוקר. ועדיין - יכולתי לעשות טלפונים הבוקר, ולא התחשק לי.

אסירות תודה שעשיתי אחה"צ. גם חצי יום הוא מתנה. ושמח שזה במודעות שלי, שאני חייב את זה כל יום.

זהו להיום. מסרתי את היום הזה לאלוקים והוא נתן לי בחזרה יום נהדר.
הספקתי היום לעשות קניות לאישה ערירית, לארח תושבים חדשים עולים חדשים שצריכים עזרה להתאקלם, לצאת עם הילדים לגן משחקים, לבשל, לשטוף כלים. לעשות טלפונים. לעלות לשתי קבוצות טלפוניות. לקרוא ספרות.

תודה על כל הדברים הפשוטים והכל כך לא מובנים מאליהם האלה.

זה כבר לא חווייה מהיום, אבל היומן הזה הוא מקום טוב לשמור זכרונות כאלה, אולי יום אחד בטיפול נעלה את זה...

נזכרתי בשני זכרונות ילדות (גיל 10 בערך):

1. למדתי חברותא עם בן כיתתי שהיה קצת שמן, וירדתי עליו על זה. ישבנו על גדר אבן שמאחורה חצר. הגדר הייתה איזה מטר וחצי. הוא דחף אותי כשהראש למטה ותפס אותי ברגליים, עד שאתנצל. אני זוכר את חוסר האונים והפחד במצב הזה, שהייתי תלוי מעל החצר עם הראש למטה, תלוי רק בלפיתה שלו את הרגליים שלי, וברצון הטוב שלו שלא לעזוב אותי. הייתי אז ילד חלש, וממש "ילד כאפות".

2. בהפסקות כולם שיחקו  כדורגל. אני לא אהבתי משחקים ספורטיבים (עד היום אני חלש בספורט ולא נהנה ממנו).
אבל ראחתי את המציאות כאילו תמיד משקרים. לא היה באמת פנדל. איך לא ראו נגיעת יד? זה לא היה גול, הוא בעט מחוץ למגרש וכו'. הגעתי למצב שאמרתי שאני לא מסוגל לשחק עם שקרנים, וכל משחק שראיתי בו שני "שקרים" - פרשתי.

אני מניח שהמשחק היה כמקובל בין ילדים. יש מצב ששופט היה פוסק אחרת בחלק מהמקרים. בכל אופן, אני הייתי היחיד שחי בתודעה שהכול שם בשקר קבוע. שזה כ"כ הפריע לו עד שהוא פרש באופן קבוע מהמשחק.
מה זה אומר על תםיסת העולם שלי, עוד כילד, של חוסר אמון?

לא יודע. אוהבים
אולי זה יעלה בתכנית הצעדים ואולי לא. 
תכנית הצעדים אינה פסיכולוגית. היא רוחנית. 
לכן אלוקים מצליח לעשות את הבלתי יאומן.

יום שפוי ונקי לכולנו.